ישראל הראל

ישראל הראל, ממייסדי מועצת יש"ע, שימש כיו"ר המועצה ב-15 השנים הראשונות. באותו זמן היה מייסד ועורך העיתון "נקודה". יוזם והוגה אמנת גביזון–מדן ומנסח אמנת כנרת. הראל משמש כיו"ר עמותת הצנחנים משחררי ירושלים. ב-2005 ייסד את "המכון לאסטרטגיה ציונית" ועמד בראשו עד לשנת 2012. בשנת 2015 זכה הראל בפרס מוסקוביץ' לציונות. הראל הוא פובליציסט ובעל טור קבוע בעיתון "הארץ".

חלק ראשון - בין השנים 1938-1980

כשהיה ילד צעיר בחיפה, אי שם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, היה הראל עולה חדש מרומניה. באותם ימים מי ששלט בעיר היו פלוגות 'הפועל' שהחזיקו בריונים אשר היכו את אלו שלא יישרו קו עם הדעות ההגמוניות ששלטו אז. הראל מתאר את אותה מציאות כהישרדות: "קודם כל הייתי צריך להילחם על מקומי. כידוע, ישראלים אוהבים עלייה - לא עולים. וההיאבקות הזאת לא הייתה פשוטה. אנחנו לא בוכים על אפליה וקיפוח כדתיים, זה דברים ידועים אבל די מוצנעים כי הם נעשו על ידי המחנה הנכון".

המשפחה הגיעה לחיפה אחרי דרך ארוכה. בשואה נשלחה המשפחה מהעיירה צ'רנוביץ לטרנסניסטריה. בתום השואה, הם הפליגו באניית מעפילים לעבר ארץ ישראל. האנייה נתפסה בלב ים על ידי הבריטים והמעפילים נשלחו לקפריסין. לבסוף, בשנת 1947 הגיעו לארץ ישראל ונשלחו למעון עולים בקריית שמואל ליד חיפה. "כמה חודשים אחרי מלחמת השחרור, לאחר שהערבים גורשו מהעיר התחתית, הבתים שלהם אוכלסו על ידי עולים - בין השאר אנחנו".

לימים גדל הראל ולמד בישיבת כפר הרא"ה והצטרף לתנועת בני עקיבא, שם היה חניך ומדריך. "הדבר המרכזי בחיי בחיפה היה בני עקיבא. עד היום יש הטוענים שאני קומונר". בשנים שלאחר מכן, התגייס לגרעין נח"ל שנשלח לקיבוץ שדה אליהו. "בסיום הקומונה רצו לשלוח אותנו חזרה למשק ואני לחמתי להגיע לגדוד 50 בצנחנים. הייתה לי את האופציה להיות בשל"ת עד סוף השירות אבל אני רציתי בכך והייתי צריך להילחם על זה".

ברבות הימים, זה היה הדבר שהביא אותו לקרב על ירושלים. "המסלול שכל אדם בוחר מביא אותו למקומות בהם הוא משפיע", אומר הראל. בהמשך, לחם כאיש מילואים במלחמת יום כיפור בחטיבת הצנחנים בפיקודו של דני מט, אשר פעלה בגזרה המצרית והייתה הראשונה לצלוח את תעלת סואץ במסגרת מבצע אבירי לב.

בסיום השירות הצבאי ניסה הראל לחזור לחיי הקיבוץ בשדה אליהו, אך גילה כי המשמעת הקיבוצית פחות מתאימה לו ופנה ללימודים אקדמאיים. כשנסתיימו הלימודים קיבלו הזוג הראל הצעה להיות שליחי בני עקיבא בלוס אנג'לס. "שלוש שנים אלו היו שנים מאוד משמעותיות בחיינו, מכל מיני בחינות - גיבושנו כמשפחה, ההשכלה שלנו, הרחבת האופקים. דבר חובה לכל דתי לאומי שרוצה להשפיע. במהלך השהות ביקרתי בברקלי, ששם היה מרד הסטודנטים והושפעתי ממנו מאוד. לא שהושפעתי מהדעות אלא מהמהפכה".

כשחזרו לארץ, הגיעו לפתחה של מלחמת ששת הימים. באותה המלחמה, כאמור, היה הראל ממשחררי ירושלים. הראל מספר שאת ההשפעה של מה שקרה על הר הבית ברגעי השחרור אפשר לחוש עד היום: "אנחנו רצנו להר הבית והיו חבר'ה שהניפו את הדגל על מסגד עומאר. אחרי שעתיים התחילו להביא את כל גדולי האומה דרך הר הבית מכיוון ששער האשפות עוד לא היה פתוח. כולם רצו יחד לאורך הר הבית וכל מי שעבר דרכנו שאל איך מגיעים לכותל. פתאום הרב גורן וחבורתו מגיעים מתנשפים וגם הוא שואל איפה הכותל ושם הם מצלמים את התמונות המפורסמות. אני מודה שתפסתי את הממד רק אחר כך - לכן הפסדנו את הר הבית - לא רק בגלל משה דיין שאמר להחזיר את המפתחות. אם כל הרבנים היו עולים להר מהרגע הראשון - הר הבית היה בידינו. ברגע שאסור לעלות להר הבית והמדינאים בכלל לא מעוניינים אז הר הבית בידיהם. היחיד שאמר הר הבית בידינו היה בחור צעיר חילוני - מוטה גור. מפני חטאינו גלינו מהר הבית. לא ראינו את הבאות, ולכן גם יהודה ושומרון לא בידינו ממש כי לא החלנו ריבונות. לא הבנו שהחלת ריבונות לא פחותה ממאמצי התיישבות. גם אנחנו בגוש אמונים לא הבנו את זה".

המלחמה שינתה את מהלך חייו, הראל חשב שימשיך את עשייתו באקדמיה, אך מסקנות המלחמה מביאות אותו לכתוב שני מאמרים שאת השפעתם הוא חש עד היום.

"באותה עת גרנו בבני ברק, אני יושב וכותב שני מאמרים אחד לעיתון הארץ והשני לעמודים - עיתון הקיבוץ הדתי. שלחתי לחמי על פני המים, איש לא הכיר אותי. בקיבוץ הדתי לא הופתעתי שהמאמר פורסם, כתבתי על האתגרים שעומדים בפני העם היהודי, על כך שזו הזדמנות להביא את יהודי התפוצות. להפתעתי, המאמרים פורסמו בשני העיתונים".

"אחרי כמה זמן אני מקבל מכתב שהגיע למערכת 'הארץ' מאדם נשוא פנים שבאותם ימים היה אוטוריטה. עורך כתב העת הכי אנין בארץ – 'בטרם'. לאיש קראו אליעזר ליבנה. הוא התרשם מאוד מקריאת מאמריי ב'הארץ' וסיפר לי שהולכת וקמה תנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא נתן לי את השמות של האנשים שם ולאור מה שכתבתי, אני מוזמן להיות חבר בתנועה. הואיל והוא לא הכיר אותי הוא חשב שאני בן אדם מבוגר. באותה שנה הייתי בן 27. המאמרים היו מאוד בשלים, מאוד מגובשים. השמיים נפלו עליי מרוב התרגשות. הלכתי להיפגש איתו - הוא סיפר לי במה מדובר יותר לעומק, ואני, כמובן שהייתי מאוד נלהב. כעבור כמה ימים הזמינו אותי לקפה כסית. שם ישבו גדולי האומה - נתן אלתרמן, משה שמיר, חיים גורי ועוד. אני ראיתי עצמי חלק מהתנועה הקיבוצית, קראתי את כל כתביה והנה, אני עומד מול האנשים האלה אשר בעיניי נעלים על הפוליטיקאים ולצערי גם על חלק מהרבנים".

מה היה פועלך בשנים הראשונות כחבר בתנועת ארץ ישראל השלמה?

"בתחילה, למשל, הלכתי להחתים אישים על המניפסט של התנועה. בהמשך, התנועה התחילה לעבוד ואני מתרוצץ, הייתי אחראי להסיע אנשים מהתנועה - את אלתרמן נהגתי, היו לי הרבה שעות איתו, ממש הייתי נושא כליו. משה שמיר ואני נעשינו חברים למרות 30 שנות ההפרש ביננו. גם ישראל אלדד, חיים הזז ואורי צבי גרינברג. זכיתי ליצוק מים על ידיהם".

היו חילוקי דעות בתוך התנועה?

"בתקופה הראשונה לא נכסנו לרזולוציות, כולם דיברו על מימוש הזכות וכמובן - לא לסגת - זה הדבר המרכזי, ואחר כך ניראה מה הלאה. אחרי כמה זמן התחילו הדיבורים על העלייה לחברון והרב לוינגר הופיע. הואיל ומשה דיין היה נגד העלייה לחברון ואלתרמן ראה במשה דיין את מה שרבי עקיבא ראה בבר כוכבא הוא גם היה נגד. מנגד, אני הייתי כל כך גאה בכך שמישהו מהמחנה שלי, שבו גדלתי, שספג מכות מפלוגות 'הפועל', בא ותופס יוזמה כזאת ומדבר את דבריו".

על החוויה של ליל הסדר בחברון מספר הראל: "בניגוד לאנשים אחרים שאמרו שבשבילם זו עוד חוויה, בשבילי זו הייתה חוויה בעל ממד היסטורי, עד כדי כך שהייתי בספירה כזאת שאם ישאלו אותי פרטים אני לא זוכר. בערך כמו ההרגשה שבה הגעתי להר הבית במלחמת ששת הימים".

בינתיים, מחליטים חברי תנועת ארץ ישראל השלמה להוציא ביטאון – "זאת הארץ", מדובר על ביטאון של אנשי הרוח הטובים והמוכשרים ביותר. אך לאף אחד מהם לא היה את הפנאי לערוך את הביטאון.

"היו בתנועה כל כך הרבה אנשי ספרות ועורכים, כולם היו אנשי תנועת עבודה וכולם אקס-קיבוצניקים. יום אחד בישיבת ההנהלה אמרתי שצריך למצוא מישהו שיעשה את זה באופן רציני ומנחם דורמן אומר לי 'למה שזה לא יהיה אתה'. אמרתי לו בתגובה שאני לא יודע, אז הוא אמר לי שהם ילמדו אותי. בתמימות חשבתי שהם באמת ילמדו אותי - אבל זו הכשרה מסוג אחר. נכנסתי לצרה שלימים תתברר כפרס ענק. ההכנה לדפוס נעשתה בעיתון למרחב - העיתון של הקיבוץ המאוחד. אני מוצא עצמי משוחח עם בני מהרש"ק. אחד העורכים של כתב עת שיצא במקום היה אהרון מגד, הוא ראה שאני לא כל כך מתמצא ובעדינות הוא עזר לי. לאט לאט "זאת הארץ" התחיל ללבוש צורה. התביישתי בהתחלה לרשום שאני העורך, זאת גם הסיבה שלא חתמתי על המניפסט, מי אני שאחתום על המניפסט, כך הרגשתי וזה פספוס היסטורי".

הראל הוא ממייסדי מועצת יש"ע. בשנת 1980, הוא מחליט להקים את הגוף הזה ולא בכדי. ההרגשה היא שצריכה לקום מועצה שתאחד את כל הישובים תחת קורת גג אחת. בנוסף לכך, הוא גם מייסד את עיתון "נקודה", אותו עיתון שלימים ממנו יצמחו אנשי תקשורת דתיים רבים שאותם אנו מכירים כיום.

המשך בשבוע הבא