עקיבא לונדון

ד"ר עקיבא לונדון, ממקימי הישוב כרמל וממקימי ישובי דרום הר חברון. בשנים שלאחר הקמת הישוב עבד כמנהל החברה לפיתוח הר חברון וניהל את החברה לפיתוח העיר העתיקה סוסיא. כיום משמש לונדון כרכז אגרונומיה מטעם הרבנות הראשית לישראל. לזוג עקיבא ושרה לונדון יש תשעה ילדים.

"איפה שאתם רוצים להקים ישוב אני אעזור לכם, רק דבר אחד תדעו – בדרום הר חברון לא תהיה התיישבות יהודית". כך נאמר לעקיבא וחבריו כשרצו להתיישב בהר חברון.

בשנת 1980 התאספו עקיבא לונדון וחבריו לקראת סיום שירותם הצבאי והחליטו לעשות מעשה משמעותי. חלק מחבריהם לצוות הלכו לעבוד, חלקם הלכו ללמוד, אך אותה החבורה התאספה להקמת גרעין שיועד להתיישבות. המשפט שנכתב בתחילת הראיון נשמע באוזניהם של חברי הגרעין מגדעון ויתקון, מי שהיה אז מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. עם גדעון הם קבעו פגישה שלהפתעתם נחלה אכזבה.

"גדעון ויתקון היה אחראי על ההתיישבות מרחובות עד שארם א-שייח. בסיני הייתה ממש התיישבות – ערים וישובים. אחרי כמה חודשים הוא קיבל אותנו לפגישה אצלו. באנו והסברנו לו מי אנחנו, ממש חזון שלם. הוא שאל קצת שאלות ואז עצר אותנו ואמר לנו שאנחנו נראים לו חבר'ה רציניים, אך עמד על דעתו שלא יקומו ישובים יהודים בדרום הר חברון. הוא הסביר שדרום הר חברון קשה מאוד למגורי אדם מכיוון שאין בה כבישים, אין מים, אין שום תשתיות ואין אדמות חקלאיות. יצאנו מהפגישה בפחי נפש - היה מאכזב מאוד. אמרנו לעצמנו שאם נסגרה דלת אחת כנראה שתפתח אחרת".

למה החלטתם שאתם רוצים ליישב את הגרעין דווקא בדרום הר חברון?

"לאחר ההחלטה הראשונית להקים גרעין פנינו לפועל המזרחי ואז לאמנה. מי שעמדו אז בראש אמנה היו אורי אליצור ואורי אריאל. נפגשנו איתם, פתחנו מפות והסתכלנו על כל החלק בין ירושלים לקו באר שבע - ערד. מה שראינו לפנינו זה שפרט לקריית ארבע-חברון שעלתה לקרקע ב-1968, כפר עציון ואלון שבות, כל יתר האזור היה ריק לגמרי מהתיישבות יהודית".

ידעתם שזה המצב?

"כן, טיילנו המון בדרום הר חברון. אני למשל בן השנים 1969 - 1972 השתתפתי בחפירות של בית הכנסת העתיק של סוסיא, שאותן חפר שמריה גוטמן, כך שהכרתי את המקום לפני כן".

כדי להקים ישוב באותם ימים היו שתי דרכים מרכזיות: הראשונה דרך הסוכנות היהודית והשנייה הייתה באמצעות הצבא – הקמת היאחזות נח"ל במקום שלימים יהפוך להיות ישוב קבע אזרחי.

"פנינו בבקשה לפגישה עם סגן שר הביטחון דאז – מרדכי ציפורי. הוא הזמין אותנו ביום שישי בצהרים למפגש. אפילו לא ידענו אם נספיק להגיע הביתה לשבת אבל ידענו שזה שווה לנו. סיפרנו לו את כל הסיפור, מי אנחנו, היכן אנחנו רוצים להתיישב ומה החזון שלנו. הוא עצר אותנו ואמר 'תדעו לכם שזה רעיון שלי'. אם אתם מסכימים שזה רעיון שלי אני אעזור לכם. לא הבנו את פשר הדברים, אמרנו לו שאנחנו מסכימים, לחצנו ידיים ויצאנו מהמקום".

מה קרה לאחר אותה פגישה?

"עברו שלושה חודשים, ואני נוסע בכביש מקריית ארבע לכיוון כרמל ואני רואה שם פג'ו טנדר עם מספר צהוב. שני חבר'ה ישראלים עם כובעים אוסטרלים כאלה ואני שואל אותם 'תגידו, מה אתם עושים פה?', והם אומרים לי 'אנחנו לא ממש יודעים'. ניסיתי בכל זאת להבין ושאלתי שוב. הם ענו שהם מודדים מטעם משרד הביטחון וסיפרו שביקשו מהם למדוד שתי גבעות באזור".

"כמה חודשים אחרי שראיתי את המודדים כבר ראיתי טרקטורים ששיטחו את הגבעות. על שתי הגבעות הקימו שתי היאחזויות - כרמל ומעון".

כשראו את זה נאספו יחד כשלושים בנים ובנות משוחררי צבא, נטולי דאגות, על מנת להגשים את החזון החדש. לונדון שימש כחבר במזכירות הגרעין, שאז נקרא גרעין זיף, אבל השטח המיועד טרם התקבל ובמקומם מי שישב על הגבעות היו חיילי הנח"ל.

"אנחנו באותה תקופה כבר היינו ממש גרעין, וכדי שלא נלך לאיבוד שכרנו דירות בערד. אני התחתנתי באותה תקופה. התנהלנו שם בתוך ישוב, קיבלנו שטחי חקלאות בתל ערד. ביום היינו חקלאיים ובערב היינו עירונים". בערד ערכו חברי הגרעין ישיבות בנוגע לישוב שהולך לקום: פרנסה, אופי הישוב ומה הולך להיות בהמשך. בציפייה דרוכה הם חיכו ליום בו יוכלו לקבל את מפתח הכניסה ולהתיישב. שמונה חודשים לאחר שהוקמה ההיאחזות, ב-10 בספטמבר שנת 1981, חל טקס האזרוח של היאחזות כרמל.

מה זכור לך מטקס האזרוח?

"הנחל עשה טקס מאוד יפה. אריאל שרון, ששימש אז כשר החקלאות, הגיע למקום וגם רפול. דבר מאוד מעניין היה כשבשורות הראשונות מול הבימה היו 3 - 4 שורות שמורות. ניסיתי להבין אולי זה בשבילנו, בתור חברי גרעין, אך מסתבר שזה לא היה בשבילנו וגם לא בשביל אנשי צבא. מסתבר שמי שיושב שם זה רק ערבים. הגיעו לטקס כ-120 נכבדי הכפרים מכל האיזור: יטא, סמוע, בני נעים, תרקומיא.

לאורך כל הטקס הדבר היחיד שעניין אותי הייתה השאלה למה הם הגיעו. בתוך החבורה היה לי ידיד שקראו לו איסמעיל והוא היה המוכתר של יטא. כל הנכבדים הגיעו עם גלביות חגיגיות עם זהב וכל אחד בא גם עם שברייה - חרב באורך של מטר. כמובן שאין מגנומטר ושום אמצעי בדיקה ובמקום מסתובבים אישים חשובים. כשנגמר הטקס הלכתי לאיסמעיל ושאלתי אותו למה הם הגיעו לטקס. הוא היה אדם מבוגר והוא סיפר לי כך: 'אני ראיתי פה את הטורקים, את האנגלים, את הירדנים ועכשיו אני רואה אתכם. אתם העם הרביעי שאני רואה ששולט פה. אף אחד מהם לא התעניין באזור הזה בכלל. היינו סרח עודף, אף אחד לא התייחס אלינו. ואני אומר לך ככה - אתם באים לפה ואתם יושבים על אדמות מדינה – אם יביאו לכם כביש גם לנו יביאו, אם יביאו לכם חשמל ומים גם לנו יביאו', וכך באמת היה".

במה עסקת לאחר שעברתם לגור בכרמל?

"בשלב הראשון ניהלתי את החברה לפיתוח הר חברון ולאחר מכן עברתי לפיתוח העיר העתיקה סוסיא, פרט לבית הכנסת לא היה שם כלום. את כל הדרך שהובילה מהציר המזרחי והמרכז מבקרים וככלל כל החפירות והשבילים שהיו".

באותם זמנים הם עבדו על סלילת כבישים, בניית מבנים חדשים וכמובן הקמת ישובים ככל הניתן. כרמל הוקם כמושב שיתופי והשטחים החקלאיים היו מעבר לכפרים יטא וסמוע. עם הזמן הוקמו תשתיות, המכליות הוחלפו בברזים, חשמל זרם בבתים ורק טלפון לא היה. "אם היינו רוצים לדבר בטלפון היינו צריכים לנסוע לקריית ארבע כדי להתקשר. מי שהיה נוסע היו עושים לו רשימה מכולם – כל אחד נתן מספר ורשם מה שהוא רוצה שימסרו למשפחה ולפעמים היו נוצרות טעויות. לדוגמה, פתאום הורים של זוג מסוים הגיעו לשבת בהפתעה. אחרי כמה זמן בזק כבר הגיעו והתקינו לנו טלפון".

לאחר כמה שנים בהן כרמל עמדה על הקרקע כישוב מן המניין, החליטו הזוג לונדון להעביר את מגוריהם לישוב השכן סוסיא.

כיום, המועצה האזורית הר חברון מונה 17 ישובים שפרוסים על פני כל ההר. בכרמל מתגוררות כ-90 משפחות ובסוסיא כ-180 - 190 משפחות. לפי הנתונים של השנה האחרונה אנו יודעים כי האוכלוסייה היהודית בהר חברון גדלה ב-4.3% בשנה, נתון מדהים בפני עצמו.

מה היעד הבא?

"היעד הבא הוא כמה יעדים: קודם כל הסברה - להביא אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, אנשי השפעה ועיתונאים ולהראות להם את המקום. כמובן, לעבות את הישובים ולהגיע למסה קריטית בישובים - מינימום 250 משפחות בישוב. מפה אין דרך חזרה. המדינה היום מאוד מקשה עלינו ואנחנו צריכים להגיע למצב שבו כל ישוב גדל בצורה מאסיבית ככל הניתן וככל שהישובים יהיו יותר מפותחים כך יימשכו עוד אנשים. כמובן שהקהילות עצמם יעבדו כמו שצריך ויתמכו אחד בשני ואם נוכל להקים עוד ישובים מה טוב".