בני קצובר - חלק ג'

לאחר שהחליטו לעלות לאלון מורה לפני אישור הממשלה, קיבלו חברי גרעין אלון מורה ברכה מהרב צבי יהודה קוק. משם החלה דרכם על עבר הרי השומרון. "כל מה שהיה עד אז היה מבוא לדבר האמיתי", אומר קצובר.

בלילה שלפני העלייה הראשונה נאספו יחד חברי הגרעין בבית הוריו של יהודה עציון, שנידב את ביתם לצורך כך, במטרה לעלות למחרת למקום בו סיכמו עם אריאל שרון.

"אנחנו עבדנו יומם ולילה עם הכנה עצמית. אנחנו מכינים הכל. אם ייתנו לנו להישאר אנחנו יכולים להמשיך להתגורר בשטח. הבאנו אתנו גנרטור, מים ואפילו מגלשה". אך לאחר כל ההכנות, באותו ערב צלצל הטלפון ועל הקו היה הרב צבי יהודה אשר ביקש לדחות את העלייה ב-24 שעות.

"קיבלנו חלק מההצעה של הרב לוינגר והודענו לממשלה מראש שאנחנו עולים. כתבנו להם מכתב שבו נאמר 'אם אתם לא ממלאים את חובתכם אל נא תפריעו לנו להתיישב בשומרון'. הודענו להם את התאריך אך לא את המקום. היינו קצת בהלם מכך שהרב מבקש מאתנו לדחות את העלייה, מכיוון שאם תדחה העלייה ייתכן והממשלה תעלה עלינו. מדובר על ארגון של כמה חודשים שכלל אספות, כנסים ותרומות. ומאיפה נשיג עוד תרומות לדבר כזה שכל העולם נגדו".

באותו שבוע שבו החליטו חברי הגרעין לעלות על הקרקע, חלה תפנית מפתיעה במדינה - יצחק רבין התחיל לכהן כראש הממשלה ושמעון פרס כשר הביטחון, זאת לאחר התפטרותם של משה דיין וגולדה מאיר בעקבות וועדת אגרנט.

מה שהתברר בדיעבד הוא שחנן פורת הלך לרב וסיפר לו על העלייה, אך הרב כבר ידע עליה. חנן מוסיף ואומר לרב שתהיה התנגשות עם החיילים וצריך למנוע אותה. הרב צבי יהודה מבקש שיביאו אליו את שר הביטחון שמעון פרס כדי שינסה למנוע את ההתנגשות, אך פרס אומר שיוכל להגיע רק למחרת. לכן, הרב מבקש לדחות את הפעולה ב-24 שעות.

למחרת, מגיע פרס לפגישה. הרב מקדם אותו בשירה ומספר לו שגרעין אלון מורה עולה לקרקע ופרס אומר לו שהוא יודע ותומך בעניין. הרב מבקש מפרס שייתן אישור אך הוא נלחץ ומסביר שזה לא תלוי בו. בצעד אמיץ, הרב אומר לשר הביטחון שאם לא יאשרו את העלייה הוא עולה גם כן עם הגרעין לקרקע.

איך התרחשה העלייה הראשונה?

"למחרת עלינו לשטח, שכם סגורה ומסוגרת. בדרך עברנו מתחת לבניין הממשל הצבאי, מתחת לחלונות. הגענו לאתר שקבענו עם שרון, פרקנו את כל הציוד. ששה עשר אוהלים וכמובן פרקנו גם את המגלשה ומסביב שמנו גדר. אחרי כמה זמן מגיע אריאל שרון, תוך כדי שהוא מוריד מהדלת השנייה את הרב צבי יהודה. הרב מברך את ברכת 'מציב גבול אלמנה' בשם ומלכות, ושרון והרב נוטעים יחד עץ במקום. שעה לאחר מכן מגיע הצבא. אחרי שעתיים הגיע אלוף הפיקוד יונה אפרת ושאל אותנו מה אנחנו עושים, אמרנו לו שזו זכותם של יהודים לשבת בכל מקום בארץ ישראל, הוא אמר שהוא מסכים, רק שאם הוא יקבל פקודה הוא יפנה אותנו. אחר שעה הוא מקבל פקודה לפנות. הוא מעדיף קודם כל להתעמת עם הגדרות – אנחנו מחזיקים את הגדרות וגם הרב מחזיק. שנה לפני שחנן פורת נפטר הוא סיפר שהרב לא רק החזיק את הגדר, אלא שהגדר דקרה אותו וירד לו דם והוא לא הרגיש. החיילים מנסים ולא מצליחים ואז אפרת נותן פקודה להפסקת אש".

הפסקת האש נגמרת וניתנת פקודה לגרור אותם. החבר'ה החזיקו אחד בשני לאורך שעה ארוכה של מאמצים והחיילים לא הצליחו. אלוף הפיקוד מציע לחברי הגרעין הצעת פשרה - לישון לילה במחנה צבאי ויום למחרת להיפגש עם ראש הממשלה.

"אנחנו נוטים להיענות להצעה, אך בכל זאת החלטנו לשאול את הרב. במקום לענות שואל אותנו הרב 'האם משהו פסול במקום הזה?', ואנחנו עונים לו ששום דבר לא פסול במקום הזה. והרב אומר 'אם שום דבר לא פסול במקום הזה, אז ההצעה שלהם פסולה ובשום פנים אסור לקבל אותה'. פסיקה זו מאלצת אותנו להיכנס למערכה. מתחיל הלילה וברור לנו שזה הסוף. הם מתקרבים אלינו. הרב לוקח את המעיל ואומר 'תירו בי. תוציאו את מכונות הירייה. על ארץ ישראל יש למסור את הנפש'. ראשוני החיילים מגיעים אלינו ומתחילים לגרור אותנו. בינתיים, אריאל שרון עובר וקורא לחיילים לסרב פקודה". חברי הגרעין נלקחים לתחנת המשטרה במגרש הרוסים.

לאחר כמה ימים שרון עושה להם עוד סדרת סיורים ולוקח אותם לנקודה מערבית משכם "זאת העיר שומרון הקדומה", אומר שרון בנקודה מסוימת בשטח ושם הוא מכיר להם את תחנת הרכבת בסבסטיה. העבודה לקראת העלייה השנייה היא סיזיפית וקשה, מחוגי בית בכל הארץ וגיוס משאבים לבסוף הם מצליחים לעלות עם אלפיים איש לסבסטיה.

במה הייתה שונה העלייה השנייה מקודמתה?

"העלייה השנייה לסבסטיה הביאה לגל אדיר שנמשך שישה ימים. מתחילים להגיע אלינו מברקים שכתוב בהם 'הכנו לכם סניפים בראשון לציון, בירושלים'. וכך אנחנו מבינים שצריך תנועה גדולה יותר ואנו מקימים את גוש אמונים. העלייה הבאה היא כבר על השם של גוש אמונים. בנוסף לכך, לראשונה העולם שומע שהיהודים תובעים להתיישב בשומרון. אני וחבריי עומדים מול מיקרופונים מכל העולם. תהודה אדירה".

באותה עלייה גם ניתנה ההוראה לא להיאבק. ולכן, מוטה גור מצליח להתגבר על העולים די בקלות למרות ההמונים. בעלייה השלישית, מבצע ההקפות במוצאי שמחת תורה, עולים יחד שני גושים - גרעין אחד לנבי צלאח וגרעין אחד ליריחו ומגיעים אלפים.

"פרס נלחץ ומגייס מילואים, חצינו את הקו הירוק וכל סנטימטר חיילים. באופן אישי אני זוכר שגררו אותי, תלשו לי את חגורת האקדח והאקדח נפל. האקדח לא נמצא ואמרו לי לחפש לבד. אני מתייאש ואנחנו מחליטים ללכת ליעד. אי אפשר ללכת על הכביש כי יש מלא חיילים וככה הלכנו, אשתי ואני, דרך הוואדי בלילה. הגענו בבוקר ומצאנו עוד כמה עשרות שהצליחו לברוח".

מה הרגשתם באותה נקודה?

"חיכינו למהדורת החדשות שיספרו על הכישלון שלנו. פתאום מודיעים שגוש אמונים עלה על הקרקע עם שש עשרה התנחלויות. אנחנו מנסים לברר מה הולך ומתברר שרוב הצעירים היו צעירים נחושים. התקשורת ידעה שאנחנו מתכננים להעלות יותר מנקודה אחת על הקרקע אך הם לא ידעו כמה, הרבה צעירים הלכו ונאחזו בכל מיני גבעות. הצבא ראה את זה ולא ידע מה היה התכנון שלנו וחשב שזה מה שרצינו. אנחנו למדנו שיעור חדש שתמיד כישלון הוא יותר הצלחה מהצלחה. זה משדרג את גוש אמונים לחלוטין".

את האקדח שנאבד לו אז, מוצא קצובר בשנת 1993 בעזרת טלפון ממשטרת רמאללה בו נאמר "מצאנו את האקדח שלך, בוא לקחת", ועד היום האקדח ברשותו.

"כדי לשמר את תודעת המאבק אנחנו עולים עוד ארבע פעמים רק הגרעין. לכל עלייה סיפור בפני עצמו. לאחר מכן אנחנו מתגייסים כאזרחים עובדי צה"ל וזאת כדי להתיישב בשומרון. באנו למחנה 21 בצומת בית ליד ואמרנו להם שאנחנו רוצים להיות אזרחים עובדי צה"ל ואנחנו רוצים לעבוד ליד שכם. עשינו את זה אולי חודש. ואז עשינו הסבה ונשארנו בתחנת הרכבת עד לפעם השמינית. חלק כבר התייאשו מגוש אמונים מכיוון שכל פעם הניסיונות נתקלים בסירובים, אך כמו שאמר חברי מנחם פליקס - אנחנו יודעים שאנחנו דופקים את הראש בקיר אבל הראש שלנו יותר חזר והקיר יישבר".

בעלייה השמינית נופל דבר במערכה הבינלאומית ובאו"ם מתקבלת החלטה שהתנועה הציונית היא תנועה גזענית, דבר שהביא לזעם מאוד גדול ולשטף של פטריוטיות. "אווירה של משבר, אנחנו מחליטים שהפעם נאחז בכל כוחנו ומקבלים החלטה לעלות - זוהי התשובה לכך שהם אומרים לנו שאנו תנועה גזענית. הפעם לא נתחמק, נעלה ברגל. נראה שיעצרו הרבה אנשים וככה אנחנו יוצאים לדרך. ולא עוצרים אותנו, לא מנסים, הם הבינו שאי אפשר".

"אנחנו משוכנעים שהפעם זה ילך ובשלב מסוים אומרים לנו שפרס מגיע לתחנה. הוא מתקבל בשירה וריקודים, נכנס ואומר לנו 'נשלחתי על ידי הממשלה ועליכם לעזוב מיד את השטח'. אנחנו המומים. היינו בטוחים שהפעם נותנים לנו. הציבור שורק בוז וקריאות 'עוצו עצה ותופר'. פרס שומע את זה ותוך דקה הוא רץ להליקופטר. לא חולפות כמה שעות ואנחנו מתבקשים להמשיך את הפגישה עם פרס בלשכתו בתל אביב. בפגישה פרס אומר לנו, 'נתחיל במחנה צבאי, אני אקבע איזה מחנה'. עמדנו על כך שתינתן תעסוקה. אנחנו דורשים שיהיה דיון על עליה לכלל הגרעינים. אנחנו אומרים לעצמנו שצריך להציג את זה כניצחון. נופל דבר ופרס מודיע לנו שהוא בחר במחנה קדום".

הראיון תם אך הסיפור אינו נגמר. בשנים שלאחר העלייה לקדומים בני קצובר אינו נח לרגע וממשיך להתקדם לעבר היעד הבא. לאחר הקמת הישוב קדומים פנה אל עבר הקמת הישוב אלון מורה. בדרך הם עוברים עוד ירידות אך כמו שראינו בכל סיפורו של קצובר יחד עם הירידות מגיעות גם העליות.

כיום תוכלו לפגוש אותו מעביר סיורים והרצאות על סיפורו אשר סופר כאן, אך כמובן שלא בזה תמה המשימה והיד עוד נטויה.