אפרת בדיחי
אפרת בדיחי, בת 62, בצעירותה למדה בתיכון 'פלך' שהוקם על ידי הוריה, במהלך השירות הלאומי הקימה את העיתון "בעצם" לצעירי המגזר הדתי. כאשר הייתה בת 20 החליטה בדיחי להצטרף להפגנה למען הגולן, מאותה הפגנה הגיעה לבונקר בקונטרה אשר ממנו צמח מושב קשת שברמת הגולן. בדיחי היא ממקימי בית ספר שדה קשת יונתן. כיום היא מורת דרך ועוסקת בכתיבה ועריכה של ספרים בימים אלו עובדת כל כתיבת ספר אשר מתאר את הקמתו של מושב קשת. לאפרת שבעה ילדים.
בדיחי גדלה בפרדס חנה, הוריה הגיעו לשם מירושלים על מנת להקים את מדרשיית נועם. כאשר הייתה בת 10 החליטה המשפחה לחזור חזרה לירושלים, שלוש שנים לאחר מכן, כאשר התרחשה מלחמת ששת הימים, בדיחי כבר הייתה בכיתה ט' משום שקפצה כיתה. לאחר המלחמה החליט אביה שהם הולכים לעבור לעיר העתיקה וכך קרה.
הימים היו ימי קיסינג'ר והלחץ שהוטל על ממשלת ישראל מהאמריקאים היה כבד. בתגובה, החלו הפגנות ליד מעונו של ראש הממשלה על מנת לחזק את ידיהם של מתיישבי הגולן. בדיחי הייתה אז בת 20 והחליטה מצידה לקחת חלק באותן הפגנות. בשלב מסוים נשלחו אנשים מהגולן כדי לעודד את המפגינים לבוא ולעלות יחד איתם צפונה, ולהעביר את ההפגנה לגולן. המיקום הראשוני של ההפגנה היה בבונקר באזור שנקרא כרם הרוח.
מי היו האנשים שהגיעו לאותו הבונקר ברמת הגולן?
"אין מספר משפחות, אין מספר אנשים, מדובר על אנשים שבאו להפגנה ומתוך כך נוצר לנו ישוב. כל יום היה מספר שונה של אנשים, בהתחלה אף אחד לא הכיר את השני - היינו חילוניים ודתיים. הדבר המשותף לכולם היה שכולם היו ימניים. לא היינו חלק מתנועת התיישבות או חלק מגרעין כלשהו. עלינו לקרקע בכ' באייר, כמה שבתות לאחר מכן הייתה פרשת בהעלותך – שבת יום ההולדת של קשת. באותה שבת כבר החלו הוורטים על כך שלא בכדי הישוב שלנו הוקם בתאריך כזה מעורר ומיוחד: "ויהי בשנה השנית, בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות".
בבונקר החלה להתבשל קבוצת אנשים שהפכה לחבורה מגובשת, כל אחד תרם את חלקו במה שהוא יכול, הבשלנים למטבח, החשמלאים לעבודה ורוב המלאכה הייתה במטעים מסביב. מי שלקח חסות על אותם מפגינים צעירים היה קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.
ארבעים יום וארבעים לילה גרו המפגינים בבונקר בקוניטרה, שם נטמן הזרע במעבה האדמה. מקץ אותם ימים הוחלט שהחבר'ה הצעירים יעברו למבנה המשתלה והחצר הגדולה סביבה. כך עברו עוד ארבעה חודשים.
איך התנהל המעבר למיקום הנוכחי של קשת?
"אם חשבנו שרק על ההקמה של קשת נצטרך להיאבק – אז חשבנו. על האישור לעבור למרכז הגולן היה צריך להילחם אפילו הרבה יותר. הגיעו לכאן חברי כנסת שניסו להניא אותנו מהרעיון ולהגיד לנו שזה לא כדאי. במרכז הגולן אין אדמות טובות לחקלאות. הבזלת של האזור הזה טרשית מאוד. אמרו לנו שכל עונה נצטרך לסקל את השדות מחדש. הם צדקו, למען האמת. אי אפשר היה "להוציא לחם מן הסלע". עד היום אנחנו נוסעים מקשת מרחק של
תל טליה הינו התל שלמרגלותיו יושב המושב, הסורים קראו לגבעה תל א-טלייע אשר במשמעותו הינו "תל החלוצים", כאילו ניבאו את שהולך להגיע בשנים שיבואו. אפרת מספרת שאחד המתנגדים הגדולים למעבר מאיזור קונטירה לאזור מרכז הגולן היה רפול. יום אחד הגיעו אליו הרב אלי סדן ואשתו לתל עדשים כדי לשכנע אותו בצדקת הדבר. לאחר שדיברו פיהק פיהוק גדול ואמר "תראו חבר'ה. זה שאתם משוגעים – זה בטוח. אבל מה? בגלל משוגעים כמוכם עם ישראל מחזיק מעמד כבר אלפיים שנה. אז תיקחו את התל המסכן הזה ותעופו לי מהעיניים, למה עוד שעתיים אני כבר קם ונוסע לַפּיקוד".
מתי עברה קשת למיקומה הנוכחי?
"קשת באה סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, והשתיל הבוגר העתיק את מקומו אל בית הגידול האמיתי שלו במרכז הגולן. שלוש וחצי שנים של צמיחה והתגבשות עברו עלינו בפרק השלישי, במחנה חושנייה, והשתיל היה לעץ. ובשעה טובה ומוצלחת, בקיץ תשל"ח, 1978, מקץ ארבע שנים להפגנה בבונקר, ניטעה קשת בישוב הקבע שלה, על מדרון תל טליה".
לאחר המעבר השתקעו המשפחות במקום החדש, בתחילה עוד היו חיכוכים עם רפול אך לאט לאט הייתה הבנה גדולה יותר בין הצבא למתיישבים החדשים.
"עד מהרה הקמנו את בית ספר שדה, כבר באספות החברים הראשונות שלנו היה ברור לנו שאנחנו רוצים להקים בית ספר שדה: מקום שיעלה אל הגולן אלפי מטיילים, שיבואו לשהות כאן בין יום לשבוע ויתאהבו בגולן דרך הרגליים והנשמה. ברור היה לנו שלא הגיוני שנשמור את כל העושר הזה של יופי הגולן, ההיסטוריה שלו, החשיבות שלו לישראל בעבר ובהווה – רק לעצמנו, שזוכים לבנות ולהיבנות בו".
האם היו קשיים במהלך הדרך?
"מה שטלטל את עולמנו קשה כל כך לאורך העשור ההוא לא היה סערת מלחמה עם אויבינו, כמו במלחמת ששת הימים, כששוחרר הגולן, או כמו במלחמת יום הכיפורים, כשכמעט אויים ליפול שוב בידי סוריה. הפעם היה זה מאבק על דעת הקהל הישראלית - וגם העולמית. מבחינה נפשית, יש משהו קשה יותר בניהול מאבק בתוך העם שלנו, מאשר בניהול מלחמה עם אויבינו".
מה לדעתך מסמל הגולן בהיבט ההתיישבותי?
"הגולן הוא לא רק הבית של המתיישבים שלו - של אלה שעשו אותו לבית. הוא בראש ובראשונה אוצר לאומי. העם היהודי כולו מופקד על השמירה שלו בידיים ישראליות. ויחד עם זה, היה ברור לנו מהרגע שהתעורר הדיון על הגולן: אנחנו, מתיישבי הגולן, חייבים להתייצב בחזית המאבק, בחוד החנית. עלינו מוטל התפקיד למשוך את העם אחרינו, להכיר לו את הגולן באופן הכי בלתי אמצעי שניתן, כדי שישקול ויבין ויסיק את המסקנה המתבקשת, באופן ברור כשמש בצהריים: "לא זזים מהגולן".
"אותו בוקר, כשיצאתי מירושלים, לא הבנתי עד כמה מתנהלת בגולן מלחמה 'על אמת'. מה הסיפור? חשבתי לעצמי. לוקחים אוטובוס לצמח, דרך כביש הבקעה, ומהכנרת – זה כבר כלום. הרי כמעט בדיוק שם ישבה רחל, המשוררת מכנרת, וכתבה את שירה היפה: 'שם הרי גולן, הושט היד וגע בם'. אבל כשהתחלתי לטפס לגולן, בחסדי אנשים טובים ורכבים נדירים שעברו על הכביש, הבנתי שמכאן הסיפור נראה קצת אחרת. התחלתי להבין למה היה כתוב בדף התכלת הקטן שקיבלנו יומיים קודם לכן בהפגנה בירושלים – 'קומו ועלו לגולן, השתדלו להגיע לקוניטרה, בכל הכבישים והדרכים!'. המשפט הזה היה נשמע לי בירושלים קצת דרמטי מדי, מוגזם משהו. אפשר לחשוב שאנחנו בימי 'אנו באנו', בימי העליות לארץ ברגל, שצריך לחצות מדבריות כדי להגיע. מה הקטע? נוסעים ומגיעים. אז זהו שלא".
הקטע האחרון לקוח מתוך סיפרה של אפרת בדיחי המספר את סיפורה האישי בתוך הסיפור הכללי של המושב קשת. סיפורה של קשת זהו סיפור שטרם סופר, על ההתנחלות הראשונה בתולדות גוש אמונים, שבעצמו עוד לא ממש נולד אז. מתוך ראייה כלל לאומית מוסיף הספר להתגלגל לסיפור ההתיישבות היהודית בגולן כולו, למאבק על הגולן ומסתיים עם מלחמת צוק איתן בעזה. הספר נולד בהחלטה של רגע לספר את הסיפור "לבני הנעורים וצפונה" במלאות לקשת ארבעים שנה. הוא יראה אור בעזרת ה' בקרוב.
