שמוליק בן שאול

שמוליק בן שאול הכיר לראשונה את בקעת הירדן בשנת 1968 כאשר נשלח לשמש כמדריך חקלאי מטעם תנועת המושבים בהיאחזות הנח"ל ארגמן. בן שאול היה שותף מרכזי בפריצת הדרך לפתרונות חקלאיים חדשנים שנהוגים עד היום. בשנת 1970 כשהוקם מושב פצאל, היה פעיל ושותף בתכנון המושב, בהקמתו, הדרכת החקלאים והכנסת גידולים חדשים. בשנים 1975 - 1976 כיהן כיו"ר וועד ישובי הבקעה. כאשר הוקמה המועצה האזורית בקעת הירדן כיהן שמוליק בתפקיד רכז הוועדה החקלאית במועצה. במהלך השנים גילה בן שאול זן חדש של ענבים אשר נקרא על שמו: SBS– שמוליק בן שאול. לאורך כל הדרך פעל ופיתח את החקלאות בבקעת הירדן עם רצון לחדש, להתקדם ולפרוץ דרך ועל כך קיבל את "אות יקיר החקלאות בבקעת הירדן".

לזוג שמוליק ופסיה בן שאול שני ילדים ושישה נכדים.

שמוליק בן שאול נולד בכ"ט בנובמבר 1944, הוריו עלו בעליה השלישית לארץ ישראל והגיעו לתל יוסף בעמק חרוד ומשם עברו לכפר ויתקין. "את הרקע החקלאי השגתי מהבית, כששאלו אותי איפה למדתי אמרתי 'בפקולטה של הזקן' - אצל האבא". לאחר לימודיו בבית הספר החקלאי בכפר הירוק התגייס לצבא, שם שירת בחטיבת הצנחנים. עם סיום שירותו הצבאי החל בלימודי מיכון חקלאות במכללת רופין, כאשר במהלך לימודיו פרצה מלחמת ששת הימים. האופוריה שלאחר המלחמה הייתה בעיצומה, אך באזור הבקעה לא שרר שקט. בן שאול קיבל פנייה מתנועת המושבים לצאת להדרכה חקלאית בהיאחזות הנח"ל בארגמן. לאחר התלבטות קיבל את ההחלטה לעזוב את לימודיו לטובת הפרחת השממה בבקעת הירדן.

"ליוויתי את ההקמה של היאחזות הנח"ל ארגמן מנובמבר 1968, כולם היו חיילים ואני הייתי האזרח היחידי. בארגמן היו בעצם ארבעה גרעינים - שני גרעינים של תנועת המושבים, גרעין אחד של הקיבוץ המאוחד והיו גם חבר'ה דתיים שהלכו לרמת הגולן. את ההכשרה של ההיאחזות הם עשו בבקעה. ההתחלה הייתה כמובן באוהלים, ההיאחזות הייתה מעל 100 איש. התחלנו באמת לעסוק בחקלאות - מה לגדל, איך לגדל, נתקלנו בכל מיני בעיות שהיה צריך לפתור אותן".

בשנים שהיה בארגמן ליווה בן שאול את הגרעין בכל הנדרש, "קניתי להם מזרונים, סדינים וכלי מטבח וכל מה שהיה צריך לעשות - עשיתי". בד בבד עם העשייה למען האנשים, החל הגרעין לפתח את החקלאות המקומית.

"כבר אז בארגמן התחלנו בחקלאות של חצילים, פלפל, תפוחי אדמה. התחלנו לגדל וללמוד. מדובר על אזור שונה מכל אזור אחר מבחינת חקלאית. ניסינו להעתיק את הדברים שעושים בבית שאן. משרד החקלאות שמלווה את ההדרכה הגיעו לעזור, אך אנחנו נתקלנו פה בהרבה בעיות. המטרה הייתה שהבקעה תהיה אסם החקלאות של אירופה - עגבניות, חצילים ופלפל. התכנון היה לייצוא. הקשיים שהיו לנו הביאו אותנו לפתרונות מקוריים שעובדים היום בכל הארץ".

מתוך ארגמן יצאו הגרעינים להקים את היישובים חצבה בערבה וגבעת יואב בגולן. מלכתחילה הם לא היו מיועדים לצאת ולהקים ישובים חדשים בבקעה מלבד ארגמן. אך עם הזמן נרקמה המחשבה על הקמת הישוב החדש פצאל. אלוף הפיקוד דאז, רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל, רצה שהישובים יהיו על ההר, אך בן שאול וחבריו התעקשו דווקא על הקמת הישובים בבקעה עצמה. על אף החום הכבד ששורר במקום בקיץ, ומדובר על מקרים שהטמפרטורה יכולה להגיע ל-50 מעלות, הם ראו חשיבות רבה בכך שהמגורים שלהם יהיו על יד שטחי החקלאות, להיות קרובים לאדמה.

"בספטמבר 1970 התחלנו להכין את השטחים היכן שפצאל יושבת כיום. בינתיים התגוררנו בישוב זמני, במקום שבו יושבת היום האוגדה של מעלה אפרים הקמנו שם מושבוץ (מושב וקיבוץ - ח.ג).

איך הייתה ההתארגנות במושבוץ לקראת הקמת הישוב החדש?

"עד שהגענו למושב עיבדנו את האדמות ביחד, כמו קיבוץ, היה לנו גם חדר אוכל, תורניות ובשנה האחרונה חילקנו את השטחים לכל אחד. תוך כדי חיפוש מתיישבים חדשים שיבואו למקום, אני וכמה מהחברים הראשונים התחלנו להכין את השטחים. לישוב הזמני עלינו בדצמבר 1970, התחלנו לטפל בשטחים של פצאל. ביום שעלינו לישוב הזמני כבר התחלנו לקטוף חצילים ואת חלקם כבר התחלנו לשווק. רק ב-1974 עברנו הנה. הפיקוד דרש מאתנו שיהיו עשרים גברים ועשר נשים בישוב הזמני, לא היו, אז גייסנו כל מיני אנשים זמניים וככה הכרתי את פסיה".

כאשר הגיע בן שאול לבקעה, הוא כבר הכיר הרבה מאנשי הצבא ששהו במקום. "אריק רגב היה הסמח"ט שלי, אני הכרתי אותו טוב מאוד כי הייתי במחלקת מודיעין. באותה תקופה כבר השתחררתי, אבל בששת הימים עשיתי מילואים עם החטיבה. כשבאתי פה לבקעה הכרתי את כל אנשי הצבא שהיו פה. שנה וחצי אחרי השירות הסדיר התחלתי לעבוד בישוב. היה לי קשר טוב מאוד, ובכלל, הקשר בין ההתיישבות לצבא לאורך כל הדרך הוא מצוין - הייתה הבנה מוחלטת בין השניים".

איך הייתה התחושה לגור באותם שנים בבקעה - כל תקופת "ארץ המרדפים"?

"בארגמן קיבלנו פעם הפגזה מהירדנים, זה היה ביום של חילוף מחזורים. אולי הם ידעו שהיה שם מספר כפול של אנשים, אבל עברנו את זה בשלום. בנוסף, בגלל שהיה מיקושים ומרדפים באותה תקופה לא הייתה אפשרות לצאת עד שלא בדקו את הכביש, היה אסור לנסוע עליו. כשהיינו למעלה בישוב הזמני לא יכולנו לרדת עד שלא בדקו את הכביש וגם בקיץ היינו יוצאים יותר מאוחר לעבודה".

איך הרגשתם בשנים שדיברו על מסירת שטחי הבקעה?

"אני זוכר טוב מאוד את התקופה שבה דובר על בקעת הירדן ואנחנו נאבקנו על זה, לא רק כי זה הבית אלא כי אני מאמין באמונה שלמה שבקעת הירדן היא החגורה - היא החיץ בין דאע"ש אלינו – החשיבות שלה היא אדירה. אם לא יהיו כאן ישובים לא יהיה ביטחון – הישובים נותנים את סם החיים פה".

איך היית מגדיר את סוג ההתיישבות בבקעת הירדן?

"ההתיישבות פה היא התיישבות חקלאית, אנשים שבאו הנה באו כדי לעשות חקלאות. כשהתחלנו והגיעה משפחה חדשה שלא מגיעה מרקע חקלאי, היו מצרפים אליה משפחה וותיקה שתעזור לה להיקלט. יש פה אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית - כלל עם ישראל".

איך ההרגשה להיות חקלאי בבקעת הירדן?

"היו שנים קשות, גם מבחינת הצלחה חקלאית וגם מבחינת השיווק של התוצרת, בהתחלה ייצוא השוק העיקרי שלנו היה אנגליה. אבל הם כבר לא קונים מאתנו. האנגלים מחרימים - חד וחלק. הענבים של בקעת הירדן לא נכנסים אליהם, גם לא פלפל. אני לא יודע מה להגיד בתמרים. כי כשחסר אז קונים".

אז לאיזה מדינות משווקים במקום לאירופה?

"השוק שלנו החל להתמקד ברוסיה, בכל מזרח אירופה. מעט מאוד הולך לשוק האירופאי בגלל החרם. הם היו השוק העיקרי, אנחנו בנינו על השוק הזה כל השנים. בהתחלה לא כולם עשו חרם, זה התחיל לפני 5-6 שנים ולאט לאט זה התפתח יותר ויותר".

"בנוסף לכך, הרבה מהתוצרת שלנו הולכת לישראל, תושבי מדינת ישראל לא תמיד יודעים את ההבדל בין בקעת הירדן לאזורים אחרים. כששואלים אנשים מהי בקעת הירדן הרבה שיגידו בית שאן, אנשים לא מכירים. יש את אלה שנוסעים מהצפון לירושלים והם מבינים את המשמעות. כשאתה אומר למישהו בקעת הירדן הוא חושב שזה מעבר להרי החושך".

לאורך השנים לא הייתה תחלופה גדולה במושב, אך כיום יש קליטה של בנים ויש מעל 100 משפחות. הבניה התקציבית הייתה של 80 בתים והיום מי שרוצה בונה לו בית".