מלכה אביב

מלכה אביב, נולדה בשנת 1953, ממייסדי מושב גיתית שבבקעת הירדן. כיום שופטת בדימוס ועוסקת בבוררויות פרטיות.

לזוג מלכה וירון אביב ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

בין נופיה המוריקים של הבקעה, אל מול הר הסרטבא שוכן לו מושב גיתית. את שמו של המושב נתן לו רחבעם זאבי (גנדי) הי"ד במהלך סיור שעשה בבקעת הירדן. מי שאחז לראשונה בקרקע היו אלו חברי גרעין נח"ל אשר הגיעו למקום בשנת 1972. המושב נדד עד אשר בשנת 1973 הגיע למקום הקבע שלו במקומו הנוכחי על כביש אלון.

בשנת 1975, כאשר ההיאחזות הייתה מוכנה לאזרוח, ישבה לה חבורה של אנשים שרצתה בכל מאודה לעלות ולהתיישב. הסיכוי שדרכיהם של אותם שני קווים מקבילים ייפגשו לא בכלל היה מובן מאליו, הדברים לקחו זמן. אך בתהליך מופתי, בסופו של דבר, נרקם לו הקשר בין ירון ומלכה אביב לבין היאחזות "נח"ל גיתית".

"כשהייתי בתיכון היו לי שני חברים טובים - יונתן פייקס וחיים בן קידר. במהלך שירותנו הצבאי, יום אחד הם היו אצלי ויונתן סיפר שיחד איתם בצבא ישנו בחור בשם ירון אביב שהחליט שאחרי שמשתחררים מהצבא מקימים מושב. זה היה בשנת 1973 ואז פייקס העלה את זה ואמר לי – 'קדימה, את מצטרפת'".

וכך החל אותו רעיון לרקום עור וגידים בביתה של אביב. הבית הזה גם היווה נקודה חלוצית חשובה, בית משפחתה של אביב שכן בכפר בית חנינא, אליו עברה המשפחה שנה לאחר מלחמת ששת הימים.

"כאשר הייתי בת 13 ההורים שלי החליטו שעוברים מנווה גן ברמת השרון לגור בבית חנינא. אבא שלי, שהיה איש אצ"ל אמר 'לא נוכל לאחוז בשטחים אם לא נגור בהם', וכך הוריי שכרו בית מהמוכתר וגרנו שם באמצע הכפר. אחר כך הגיעו עוד משפחות שבאו לגור שם. הייתה תחושת בטחון מלאה ולא הייתה שום בעיה, לא הייתה תחושה של איום ופחד".

את שנות הנעורים העבירה אביב בין לימודים בתיכון ליד"ה ותוך כדי הייתה יוצאת לטיולים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה. היא הייתה לוקחת את התיק ויחד עם החברים היו יוצאים להכיר את הארץ דרך הרגליים – את סיני, יהודה ושומרון וכל שאר חלקי הארץ.

"אני ועוד שני חבר'ה לקחנו יום אחד אוטובוס ערבי לשכם ועשינו טיול של שלושה ימים עד לירדן, עברנו דרך איפה שהיום יושבת חמרה, כל האזור היה שומם. ברגע שהחשיך שמנו שק שינה והלכנו לישון - חרשנו את הארץ ברגל. הדור שלנו, הוא הדור שהיו לו את הנעורים הכי טובים של מדינת ישראל".

הימים היו ימי טרום מלחמת יום כיפור, באותם ימים התכנסה החבורה שוב פעם לדבר על ההקמה של הישוב החדש, המחשבה הזו קוננה בהם רבות. באותם ימים מלכה כבר השתחררה מהצבא והחלה ללמוד מתמטיקה, פיזיקה וכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך המלחמה, נודע לה כי שני חבריה הטובים חיים בן קדר ויונתן פייקס נהרגו בקרב תל סאקי ברמת הגולן.

מה עשית אחרי ששמעת את הבשורה?

"אחרי המלחמה התחלתי לחפש מי זה ירון אביב, זה היה בשבילי כמו צוואה כזאת ואז היה איזה ירון עם שם דומה שנהרג בצפון. תראי, היה כאוס, אף אחד לא ידע. היו כל כך הרבה שמות של אנשים שנהרגו ולא ידעו להגיד לי. בשלב מסוים אמרו לי שהוא בחיים ושהוא בצבא. חשבתי שאולי אפשר בכל זאת להתחיל להקים מחדש את הישוב עליו דיברנו".

חיים בן קדר היה בגרעין נח"ל שהיה מיועד להתיישב בצרעה. ב-20 בפברואר 1974 הייתה בצרעה אזכרה לחברי הגרעין שנהרגו. מלכה הלכה לאזכרה בתקווה למצוא שם את אותו ירון אביב עליו שמעה מחבריה.

"במהלך האזכרה ניגשתי לבחור שהכרתי ושאלתי אותו מי זה ירון. המועדון של קיבוץ צרעה היה מלא במשפחה וחיילים שהגיעו ואותו חבר נעמד על המדרגות כדי להסתכל ואני עמדתי לידו כדי לנסות לחפש. ואז אמרתי לו 'זה בסדר, אני יודעת מי זה' והוא לא הבין, כי רגע לפני כן אמרתי לו שאני לא יודעת מי זה".

איך הגבת כשראית אותו?

"ניגשתי לירון אביב ואמרתי לו 'אתה ירון אביב', והוא אמר לי 'את מלכה קמחי', ואז הוא אמר לי 'אני רוצה שתדעי שירדתי מהרעיון של מושב ואני הולך לגור במרום גולן'. רגע לאחר מכן קראו להם לאוטובוסים. הוא לקח את הכתובת שלי ונסע. חזרתי הביתה, באתי לאמא שלי ואמרתי לה אני מתחתנת עם ירון אביב".

ההורים, לעומתה, התלבטו האם הכל בסדר וחשבו שאולי ביתם מעט בהלם מהמלחמה והאובדן הקשה שספגה. ב-20 בפברואר נפגשו השניים לראשונה, שישה ימים לאחר מכן קיבלה מלכה שלושה מכתבים שכתב לה ירון, בסוף המכתב הוא כתב לה "נ.ב. - בעוד חודשיים אני משתחרר מה דעתך להתחתן?". ובאמת לא עברו כמה חודשים והשניים עמדו תחת החופה.

"עזבתי את הלימודים ועברנו לגור במרום גולן. יום אחד ירון הציע שוב את הרעיון ובשבילי זאת עדיין הייתה הצוואה - ללכת ולהקים את אותו הישוב שדיברנו עליו טרם המלחמה. ירון הלך והסתובב ופגשנו את חנן פורת, היינו בקשר עם משקי חירות בית"ר אשר הייתה התנועה המיישבת של אדמות גיתית וכך התחלנו לאסוף אנשים שיבואו אתנו. מי שעשה הכל זה ירון, הוא החל להתרוצץ ממקום למקום כדי לקבל את כל האישורים שצריך. אחרי שהקמנו את גיתית הוא היה מזכיר הישוב ואני הייתי בוועדת קליטה - אז הסתובבתי יותר בחוץ".

איך התרחש תהליך הקליטה?

"חיפשתי דרך להביא לכאן אנשים ויום אחד הלכתי והתיישבתי במשרדים של תנועת המושבים, שם התחלתי לספר לאנשים על המושב שלנו על אף שהוא מושב של תנועת משקי בית"ר. מי שישב שם וניתב את האנשים לישובים היה דני קריצ'מן. בהמשך ניגשה הפקידה ואמרה לי לצאת מהבניין, אז ישבתי על המדרכה וכל זוג שהגיע אמרתי לו שאם הוא נוסע לבדוק במושב תומר שימשיך לגיתית. דני קריצ'מן שמע את זה, קרא לי ואמר לי שהוא אוהב אנשים כמוני וככה הוא אירגן לי כיסא לידו. חצי מהאנשים שהגיעו לפה הגיעו ככה".

וכך במהלך החודשים שלאחר מכן התאספו להם האנשים שהתעניינו במגורים במושב החדש, במקביל תכננו השניים את העלייה ויחד עברו את כל התהליכים הבירוקרטיים. בנובמבר 1975 החלו להתיישב העולים הראשונים וחודש לאחר מכן ב-16 בדצמבר 1975 התקיים טקס האיזרוח של גיתית.

"בטקס עצמו העמידו אותנו בשלשות והמח"ט נאם. קיבלנו את כל מה שהיה בהיאחזות נח"ל - כל משפחה קיבלה חדר. היו עשר משפחות וכמה רווקים ושם התגוררנו - במבנים של המושב".

"כשבאנו לפה ירון ואני רצינו לדעת שזה מקום בקונצנזוס, לא הייתה לנו הכוונה להגיע למקום מנותק. פעם מפא"י הייתה חתומה על ארץ ישראל השלמה. הציונות וההתיישבות היו בידיים של השמאל והיום המפה הפוליטית זזה שמאלה. ערכים שהיו בקונצנזוס היום הם מוקצים. זה תהליך שצריך להיגמר כי אחרת אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים".

ביום שני הקרוב נחגוג את חג ט"ו בשבט, לכל אחד מאיתנו יש החג המועדף עליו פחות או יותר, אבל בביתה של אביב, חינכה אותה אמה שהחג החשוב ביותר זהו ט"ו בשבט, חג הנטיעות.
"הפסוק אומר 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'. זה עומק הקשר בין העם למולדת. היהדות מורכבת משלושה היבטים - דת, לאום וארץ. הניתוק בין דת למדינה זה רעה חולה, זה התחיל עם הגולה ועד היום אנחנו רואים שאריות ואנשים שחיים את חייהם בניתוק מוחלט מהארץ".

איך את רואה את החלוציות והציונות באים לידי ביטוי היום?

"יש מקום אולי אפילו יותר מאז, היום היא במקום אחר. היום יש אתגרים אחרים - אתגרים חברתיים של להדביק פערים בין השכבות השונות בחברה: דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, שמאל וימין. ואלו אתגרים לא פחות קשים מלהקים מושב. היום אלו אתגרים ארוכי טווח. זה תהליך. צריך לקרב את הלבבות – להבהיר שיש לנו מקום להיפגש".