יוחנן בן יעקב

יוחנן בן יעקב, 70, נולד בכפר עציון, כאשר היה בן שלוש נפל הגוש לידי הלגיון הירדני שם נפלו אביו ודודו. לאחר מכן, עברה המשפחה לירושלים. את שירותו הצבאי העביר בנח"ל בקיבוץ סעד ונמנה עם הגרעין שהקים את קיבוץ עלומים. לאחר מלחמת ששת הימים היה בן יעקב מהאישים המרכזיים אשר פעלו למען הקמתו המחודשת של קיבוץ כפר עציון. בין השנים 1982 - 1987 שימש כמזכ"ל בני עקיבא, במקביל תיפקד כיו"ר מועצת תנועות הנוער עד שנת 1990. באותה שנה מונה על ידי זבולון המר לאחראי הרשות לקליטת עלייה. בשנת 1995 יצא בן יעקב לשליחות בברה"מ ובשנת 1996 חזר לתפקיד ראש מטה חפציב"ה בו שימש עד יציאתו לגמלאות ב-2012.
כיום, עובד בן יעקב על דוקטורט אשר עוסק בתנועות הנוער בפולין ומדריך משלחות לפולין. לזוג יוחנן וחנה בן יעקב יש שישה ילדים

"אני לא זוכר מהילדות שלי כלום, יצאתי מכפר עציון כאשר הייתי בן שלוש. אבל אין ספק שהתחושות האלה הן תוצאה של מה שחינכו אותנו. הייתה במקום חבורה של יהודים פשוטים, שעשו את מלאכתם נאמנה. אחרי אותו הקרב על גוש עציון, האבות של כולנו נהרגו והם לקחו את תפקיד האבות והם עשו כל שניתן כדי שנגדל ונדע שיש לנו לאן לחזור, יש לנו בית לחזור אליו וזה עבד. לי היה ברור שאני חוזר".

במהלך מלחמת ששת הימים שירת בן יעקב כחייל מילואים באזור רצועת עזה, את השירות הסדיר סיים שנתיים קודם לכן. ביום השלישי למלחמה שמעו בן יעקב וחבריו את השידור על הצנחנים אשר הגיעו לכותל ואת התרחשויות המלחמה. בסוף השידור, אליו האזינו החיילים דרך הטרנזיסטור המקומי, דיווח הקריין כי כוחות צה"ל שיחררו את גוש עציון והם בדרכם לחברון.

מה היה הדבר הראשון שעשית ברגע ששמעת את אותה הבשורה?

"הלכתי למפקד שלי ואמרתי לו "חיים אני נוסע הביתה". הוא בתגובה אמר לי - יש עכשיו מלחמה, אתה לא זז. למחרת ניגשתי אליו שוב ואמרתי לו "חיים, אני צריך לחזור הביתה". הוא החזיק אותי במקום עד מוצאי שבת, אז כבר התברר שהמלחמה הסתיימה. ואז באתי אליו ואמרתי לו "עכשיו באמת אין שום סיבה שאני לא אחזור הביתה - זה הבית שלי!", הוא אמר לי שאני יכול לנסוע אבל אצטרך לחזור בלילה. לא לקחתי איתי שום דבר - לא מפה, לא ספר, כי בן אדם נוסע הביתה לא צריך כלום".

ברגע שקיבל את האישור המיוחל, לקח טרמפים לכיוון גוש עציון "זה היה צ'יק צ'ק כל הסיפור. אני זוכר שהגעתי עד למחנה הצבאי והסתובבתי פה יום שלם. מצאתי את כל מה שחיפשתי - אמנם המנזר שחיפשתי לא היה אבל את האלון הבודד ואת כל השאר מצאתי".

פגשת במקום עוד אנשים?

"באופן מאוד מקרי הגיע לכאן אוטובוס של עיתונאים ישראלים, אבל לא רציתי להתראיין. רציתי להיות עם עצמי. כך נסעתי איתם לחברון, למערת המכפלה ובסוף עוד עברנו דרך קבר רחל. הרגשתי שחזרתי הביתה".

הביטוי 'לחזור הביתה' חוזר פעמים רבות בשיחתנו, מהרגע הראשון בו ראה בן יעקב את המצב הנוכחי הוא הבין שצריך לעשות מעשה - על כתפו ועל כתפי חבריו מוטלת המשימה להביא להקמתו המחודשת של קיבוץ כפר עציון – לשוב אל אותה אדמה אשר נעזבה ערב הכרזת עצמאות.

מתי התחלתם לחשוב יחד כקבוצה על חזרה לכפר עציון?

"הגעתי לקיבוץ עלומים ואמרתי - זה עניין של זמן עד שאני חוזר הביתה. ביום השלושים למלחמת ששת הימים הייתה אזכרה לבן כפר עציון שנהרג בגבעת התחמושת, כמעט כל בני כפר עציון באו לאזכרה. כולנו היינו כמו משפחה ושם התחלנו לארגן את העלייה חזרה הביתה. ככה קמה וועדה שתטפל בחזרה לכפר עציון, מי שריכז את זה היה חנן פורת והיו עוד כמה חבר'ה אשר התחילו במסע לזירוז התהליך".

לאחר כמה זמן נפגשו שוב כל בני כפר עציון לשבת בעין צורים. בשבת הזאת היו למעשה שני דיונים גדולים - דיון אחד נגע לאופי הישוב שיוקם.

"אני הייתי מהקבוצה שאמרה - צריך להקים קיבוץ. ההורים שלנו הקימו קיבוץ וזה היה משהו אידאולוגי מאוד עמוק. במקביל, הייתה הצעה שנקים ישוב, אבל באותו הזמן לא ידענו מזה. בסופו של דבר הרוב החליטו שרוצים קיבוץ".

הדיון השני עסק בשאלת היתכנות עלייה לשטח ללא אישורים מהממשלה. התנהל וויכוח מאוד קשה.

"חנן (פורת - ח.ג) אמר - בואו נעלה וניראה אם המדינה תעיף אותנו מכאן. ואני טענתי, שלכבוד ההורים שלנו שנהרגו בכפר עציון בפרט ובקרבות בכלל, מדינת ישראל חייבת לתת לנו אישור. אם נבוא כמו גנבים בלילה - אין לזה תקנה. אנחנו רוצים אישור ממשלה".

איך הממשלה הסכימה בסופו של דבר?

"לחצו על לוי אשכול מפה ומשם והוא הבין. הייתה איתו פגישה ובה השתתפו כל מיני פוליטיקאים ואשכול שאל 'קינדרלך, מה אתם רוצים?'. זה היה כמה ימים לפני ראש השנה ואמרנו לו - אתה תתפלל בבית שלך ואנחנו נתפלל בבית שלנו. הוא חשב שיבואו כמה ילדים, יראו שיש פה חושך וילכו ולכן לא היה אכפת לו. זאת הייתה התחושה שלו".

בפועל, יממה לאחר דבריו של אשכול אורגנה העלייה. העלייה עצמה התחלקה לשני חלקים: בחלק הראשון הגיעו המוני אנשים, לפי דיווחי התקשורת היו במקום 10,000 איש. אך בחלק השני, בערב, כבר לא היה מניין. משם אט אט החל הקיבוץ להתפתח ולהתגבש. בהמשך גם הוקם במקום בית ספר שדה, מי שפעל רבות להקמתו היה יהושע כהן.

לאחר שהדריך מספר שנים בבית ספר שדה, נשלח בן יעקב בשנת 1970 מטעם הקיבוץ לשמש כמנהל מחלקת הדרכה בבני עקיבא. משם התקדם בתפקידים שונים במסגרת תנועות הנוער - שימש כעורך עלון זרעים, מזכ"ל התנועה ובמקביל שימש כיו"ר תנועות הנוער. במסגרת התפקיד בבני עקיבא בשנת 1974 כאשר היה ראש מחלקת הדרכה, החליט בן יעקב להוציא את מסע הפסח באותה שנה לשומרון.

"המזכ"ל מאוד לא אהב את זה ובבני עקיבא כולם הרימו גבה ואמרו שהשתגעתי, אמנם ביהודה כבר טיילנו אבל בשומרון זה היה אחרת. החלטתי שהמסע יהיה בעקבות בירות ישראל בשומרון - סבסטיה, שכם, תרצה ושילה. לא הייתה ברירה - לקחתי את הרכב הרעוע שלי וחיפשנו מסלולים ומאמרים בידיעת הארץ".

450 ילדים מובלים על ידי ארבעה מדריכים בהרי השומרון. הטיול החל בסבסטיה, באותו החניון המוכר שלימים הפך לסמל חידוש מפעל ההתיישבות בשומרון.

"הלכנו מסבסטיה עד שכם דרך הר גריזים ובלילה ירדנו לשכם והצבא איבטח אותנו. הצבא היה מאושר - סוף סוף מישהו מסתובב פה. הגענו עד למחנה חורון ושם על הגדר היה החניון שלנו".

מתברר שההתנחלות הראשונה הייתה שם ולא במקרה - שם היה החניון של בני עקיבא - וזה מה שזכרו. "אנחנו היינו בדיוק שבע שנים אחרי מלחמת ששת הימים. ובסיום המסע הגענו לשילה ושם קראתי לחניכים את מה שאמר יהושע לעם ישראל בשילה שבע שנים אחרי כיבוש הארץ 'עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלוקי אבותיכם'. יותר מזה לא הייתי צריך להגיד כלום". זה מה שאמר יהושע וזה מה שאמר בן יעקב לחניכים.

לאחר אותם שנים בתנועת בני עקיבא, הפעילות הענפה יצא לשליחות בברית המועצות "עד שנת 1990 הגולה הייתה רחוקה ממני ואז גייסו אותי לנסוע לערוך סדר פסח בעיירה בברית המועצות. מתוך כך, נפתחו לי העיניים להבין שיש עולם יהודי גדול בדרכו לארץ וגם מי שלא יעלה צריך לדאוג לו. הייתי בתפקיד 20 שנה".

כאשר חזר שלח מכתב לשר החינוך דאז, זבולון המר ובו פירט לו את החשיבות הגדולה בהעלאת יהודי ברית המועצות. "אני ידעתי שזה הולך להיות סיפור הדור בעשרים השנים הקרבות" אומר בן יעקב. בהמשך יזם את שתי תוכניות המפתח - חפציב"ה (חינוך פורמלי ציוני יהודי בברית המועצות) ונעל"ה (נוער עולה לפני הורים).