יעל בן יעקב

יעל בן יעקב, 65, נולדה בירושלים וגדלה ברמת גן. את שירותה הצבאי העבירה בנח"ל. לאחר נישואיה לזמיר ז"ל בשנת 1977, החליטו השניים לעבור יחד עם הגרעין המייסד של דותן לשאנור. במהלך השנים 1977 - 1987 עבדה במרץ למען פיתוח ההתיישבות בשומרון ושימשה כיו"ר הוועד ומזכירת הישוב מבוא דותן. בהמשך פעלה בתנועת ההתיישבות אמנה וכן במועצה האזורית שומרון.

בן יעקב למדה פיזיותרפיה ומתוך ניסיונה בתחום הייתה שותפה בהקמת מרכז להתפתחות הילד של המועצה האזורית שומרון. בין לבין מעבירה בן יעקב הדרכות בתחום של התפתחות הילד. בנוסף לכל תרומתה להתיישבות, יעל היא הדוברת של הישוב מבוא דותן ומאז הקמתו מספרת את סיפורו של המקום.
ליעל בן יעקב יש חמישה ילדים ו-21 נכדים.

"בכל בית שגרתי בו גידלתי פרחים, תמיד הייתה לי את החלקה שאומרת - זה לא חשוב שזה בית זמני. בזמן הזה שאני נמצאת כאן תהיה לי את הגינה עם הפרחים העונתיים שלי. יהיה לי משהו שהוא בשביל הנשמה, בשביל הטבע. יש אנשים שבאים למבוא דותן ואומרים "אני לא יכול עם השקט הזה", וכשאנחנו באים לעיר אנחנו לא מצליחים לעכל את המרוץ הזה. אני אוהבת לנסוע לעיר אבל אני יודעת גם שיש לי לאן לחזור - לחלקת האלוהים הקטנה שלי".

לאחר נדודים מקיבוץ עין חרוד לגבעת המורה עגנו הזוג בן יעקב ביקנעם, שם עם שני ילדיהם הם חיו את החיים הבורגניים והנוחים, עד שביום בהיר אחד הגיעו אליהם חברים שעניינו אותם בעלייה לצפון השומרון יחד עם גרעין דותן. כבר באותו הערב החליטו הזוג בן יעקב להצטרף ולעלות לשומרון.

מה הייתה הנקודה שהביאה אתכם להתיישבות?

"בעלי הקים נגרייה ביקנעם, בנינו בית, היו לנו שתי מכוניות ושני ילדים. באמת הכל היה מסודר. אבל מה מעבר לזה? חיפשנו משהו לעשות. חשבנו מה לעשות כדי שיהיה לנו משהו מעבר לעבודה והחיים עצמם.
בעלי היה בגיניסט ואני באתי ממפלגת העבודה - זה היה הבסיס האידאולוגי שלי. אני גדלתי בשמאל והלכתי לנוער העובד והייתי בקיבוץ. אם היום אני מוגדרת ימין זה בגלל שהשמאל זז שמאלה. הוא איבד את החשיבה ההתיישבותית הציונית".

איך החלטתם ברגע אחד לעשות מעשה, לקחת את הדברים ולעלות לצפון השומרון?

"בנושא יהודה ושומרון היינו בדעה אחת. שנינו חשבנו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ושיהודה ושומרון זה חלק בלתי נפרד מהארץ. אם אנחנו רוצים שזה יהיה ככה בעתיד אנחנו לא יכולים רק לדבר על זה, אלא גם לעשות משהו. זה באמת היה נושא שעבד עלינו - לעשות משהו חדש ומשמעותי, שצריך להגשים כדי שזה יקרה. זה לא קורה בשיחות סלון. זה קורה בשטח".

העלייה לשטח החלה בשנת 1977 על גבעה ריקה בשאנור אשר במרכזה נמצא בנין של המשטרה הבריטית. היא הייתה חלק ממה שנקרא אז 'מבצע 12 הגרעינים של גוש אמונים' - גוש אמונים פרס מפה ברחבי יהודה ושומרון ושם התיישבו הגרעינים ממצפה יריחו ותקוע בדרום ועד דותן בצפון.

"אנחנו היינו גרעין דותן בשאנור. הקבוצה הזו החלה להתארגן ב-1975 בחיפה. היינו קבוצה מעורבת מתוך כוונה להקים ישוב מעורב. זה היה ניראה נכון לשלב בין עם ישראל כולו ותורת ישראל וארץ ישראל" מספרת יעל. "עלינו לשאנור כל הגרעין, הצטרפו אלינו עוד אנשים והרבה תקשורת, היינו במחנה אוהלים שהצבא הקים. ידענו שזה מקום זמני, לא לחודש חודשיים. רצינו להתיישב בעמק דותן. כשאנחנו עלינו לשם היה שם רק את המסגד הישן והמצודה הישנה ופה ושם כמה עצים. ואנחנו התחלנו לפתח ולשפץ את בניין המשטרה".

העלייה הראשונה לשאנור הייתה ב-16 באוקטובר 1977, המונים עלו למקום. אבל ביום למחרת כשהתעוררו להם אנשי המקום, מי שנשאר היו בסך הכל תשע משפחות.

איך היו תנאי המחיה בתחילת הדרך בשאנור?

"במחנה שאנור הצבא בנה לנו מחנה אוהלים, מטבח וחדר אוכל ומקלחת ציבורית צבאית. לא של מחנה צבאי אלא של מאחז צבאי. אחר כך עברנו לקרוואנים - לא היה מים, מטבחון, הכל נשאר כמו שהיה במתקן הצבאי".
בנסיעות היום יומיות בדרך לשאנור היו צריכים אנשי הישוב לחצות את ג'נין, דבר שבאותם ימים היה נחשב שגרתי. שלא לדבר על כך שנשים מהישוב היו נוסעות לג'נין ללמוד נהיגה.

החיים בשאנור התפתחו להם, היו את אלו שבאו ואת אלו שעזבו. המעבר למבוא דותן במקומה הנוכחי היה ביוני 1981. הזמנים היו ימי הבחירות הראשונות אחרי המהפך הגדול של 1977.

"חשבנו שאם יהיה מהפך חוזר לא יתנו לנו לעלות ולהקים ישוב קבע, ולכן עזבנו את שאנור והגענו לפה. לא היה פה חשמל, אז הבאנו גנרטור והיינו צריכים לדאוג שמישהו כל פעם יהיה אחראי לפתוח את החשמל כדי שהוא לא ייפול בבת אחת. כל פעם מישהו אחר יכל להדליק מכשיר חשמלי אחר כדי שלא יווצר עומס. כשהגענו משאנור לפה כבר היינו ישוב עם כל הפונקציות - גן, מועדון, בית כנסת, מכולת וכך באמת היינו העוגן לצמיחה של הישובים מסביב".

איך את רואה היום את ההשפעה של מבוא דותן על האיזור?

המחשבה שלנו בהתחלה הייתה למנוע הקמה של איזושהי מדינה בסמוך לנו. לערבים יש ממשלה, יש להם בחירות מוניציפליות. אבל מדינה לא יכולה לקום כאן. מדינה לא יכולה להיות מפורדת. הרי מה יקרה, יגיעו דאע"ש וחלק מהציבור פה הוא ציבור חילוני. הם רואים שהשליטה הבסיסית של ישראל באזור מקנה להם זכויות שלא היו להם אם היו במקום כמו סוריה".

אפשר לראות את החיבור העוצמתי של יעל לאדמה, לאדמה הזאת של צפון השומרון. ובכלל, החיבור לטבע. אותו מקום שאנחנו במאה ה-21 קצת איבדנו. דיבור על החומרנות המערבית שפשטה בנו ולאט לאט מכלה כל חלקה טובה. "לדעתי כשכתוב 'לא תעשה אלוהים אחרים על פני' לא התכוונו רק לישו, מוחמד או בודהא אלא בעיקר לכסף. כי עגל הזהב הוא היה ה'אלוהים האחרים על פניי' והוא אחד הדברים שמשחיתים את הציבור. בינתיים בתוכניות בטלוויזיה מראים כתבות על בנות שקונות צמידים באלפי שקלים ואנחנו נכנסים לנורמה כזאת".

הנוף ממבוא דותן לא נותן לך להישאר אדיש, הכל ירוק ומתחילים להרגיש את החורף. מסביב גידולים שונים של הפלחים מהכפרים ליד. בשעות הערב אפשר לראות את האורות של הישובים מירב ומלכישוע על הר הגלבוע ממזרח, את הר עיבל מדרום ואת הים ממערב. סך הכל 350 מטר מעל פני הים עם נוף משגע.

מה את יכולה להגיד לדור הבא בהתיישבות?

"איכות חיים זה לא רק כסף. מקום כזה כמו מבוא דותן שיש בו את השקט, החברות, ההגשמה. לעשות משהו בשביל הנשמה זה דבר שבונה אישיות. השנים הכי יפות שלנו היו השנים של ההתחלה. העניין של יישוב הארץ ולא משנה איפה, אבל גם הנושא של שילוב דתיים וחילונים - הפלת המחיצות בין אנשים שהם סך הכל דומים בעיניי זה דבר מאוד משמעותי. ההצטרפות שלנו לגרעין מעורב לא הייתה סתמית".

איך את רואה את המקום של הנשים בהתיישבות?

"בין הנשים שהתעסקו בהתיישבות יש כמה נשים שהיו מנהיגות. נשים שעסקו בהקמה של יישובים חדשים. דור שלם של נשים שלקחו על עצמן את המשימה, וזה היה הכרחי לגבי הקהילה. הנכונות והרצון של הנשים להגיע למקום שהוא לא פשוט. באמת אפשר לראות שבהתיישבות החדשה יש מקום להנהגה נשית - רחלי ענבר, אורית רפפורט, נעמה ספיר, דניאלה וייס. בהרבה ישובים רואים נוכחות משמעותית במקום של האישה".