אברהם מינץ

אברהם מינץ, 85, עלה ארצה מפולין בשנת 1934 ואת ילדותו העביר בחיפה, לימים הצטרף להגנה והיה שותף בעלייה הגדולה לביריה בשנת 1946. כחלק מגרעין ו' של בני עקיבא בשיתוף עם הצבא היה ממקימי הישוב ביריה ובהמשך נהיה מפקד בנח"ל. לאחר מלחמת ששת הימים הקים מפעלים ביהודה ושומרון והיה שותף פעיל בשמונת ניסיונות העלייה לאלון מורה. בשנים שלאחר מכן היה מינץ מזכיר הישוב אלון מורה, ניהל את מדרשת חלקת השדה וכיהן בתפקידים ציבוריים רבים. לאברהם וליפה מינץ 3 ילדים, 20 נכדים ו68 נינים.

"באחד מניסיונות העלייה, כשהיינו בסבסטיה, הצבא רצה לפנות אותנו. באותו זמן היינו בבניין המפורסם של תחנת הרכבת ואנחנו התבצרנו בקומה השנייה. הצבא רצה להרוס את הקומה מלמטה כדי שנצטרך לרדת ואז איכשהו איזה עיתונאי הצליח להגיע לקומה השנייה ולראיין את מנחם פליקס. בראיון הוא אמר את המשפט הבא: 'אנחנו אמנם דופקים את הראש בקיר, אבל בסוף הקיר יישבר'".

החל משנת 1974 השתתף מינץ בשמונת ניסיונות העלייה לאלון מורה, אחרי כל ניסיון אסף הגרעין את עצמו והתכונן לעליה הבאה. אף אחד לא יכול היה לדעת מה יקרה בסוף התהליך, אך אותם אנשים חדורי מטרה חשבו כל פעם על תוכנית שתביא אותם להתיישב באזור שכם.

"הגרעין קם על מנת לישב את יהודה ושומרון מפני שהסיסמא הראשית שלהם הייתה - 'הגרעין להתיישבות באזור שכם'. האמירה של הגרעין הזה  הייתה שמבאר שבע ועד עפולה אין ישוב יהודי אחד בדרך. ולכן כל הפעולות היו מכוונות למטרה אחת - להתיישב באזור שכם".

אברהם מינץ עלה מפולין וכאשר הגיעו ארצה התגוררה המשפחה בחיפה. בגיל התיכון הצטרף להגנה והיה שותף באימונים שלהם. כחלק מכך, עלה לביריה בעליה המפורסמת הגדולה. בנוסף לכך, מינץ מתאר תקופה שבה היה מסוכן לנסוע ברחובות חיפה עקב התפרעויות של ערבים
"בזמן מלחמת השחרור אנחנו ליווינו אוטובוסים של אנשי המפעלים. אזור התעשייה של חיפה היה למטה במפרץ והאוטובוסים שהובילו את העובדים עברו בשכונות ערביות ואנחנו היינו שומרים".

במה עסקת באותו הזמן שהתחילו לדבר על ההתיישבות?

"לאחר שגרנו תקופה בעין צורים, עברנו להרצליה ושם התחלתי לעבוד באזור התעשייה המקומי. לאחר זמן מה נעשיתי מנהל משמרת במפעל ומשם עברתי להיות מנהל מנפטות כותנה (מפעל בו מתבצע תהליך הפרדת סיבי הכותנה מהגרעינים וניקוי ראשוני – ח.ג.). אחרי מלחמת ששת הימים התחילו כל מיני פעילויות של ניסיונות התיישבות. הראשון היה חברון וכשעלו לחברון הבנו שאנחנו צריכים להיות מעורבים בנושא הזה של ההתיישבות".

לאחר העלייה לקריית ארבע ביקש מינץ לקבל שטח באזור התעשייה כדי להקים שם מפעל ללוחות חשמל "פניתי למשרד המסחר והתעשייה והממשלה כבר פרסה את חסותה על העסק הזה. לא הצלחתי לקבל מקום. המשכתי בעבודה עד שבשלב מסוים בשנת 1971 פנו אליי ממחולה שבבקעת הירדן בבקשה להקים מפעל במקום".

מתי התחלתם לפעול למען הקמתם של ישובים חדשים?

"לאחר שהקמתי את המפעל גרנו במחולה, ואז התחיל העניין של גוש אמונים. בין חברי הגרעין היה הבן שלנו, יהודה עציון. בישיבות הם דנו על העלייה הראשונה - לאן לעלות. הם רצו לעלות לאזור חווארה אך הייתה בעיה. הצבא ידע שהם מתכננים עלייה והוא שם מחסומים מכיוון גוש דן לכיוון שכם. בגרעין התלבטו איך בכל זאת מגיעים בלי לעבור את המחסומים. יהודה הציע באותו זמן לרכז את כל העסק במחולה. כל הגרעין המיועד ואנשים שרצו להצטרף רוכזו במחולה".

איך הגעתם ללב העלייה לאלון מורה?

"בבית שלנו זה היה חדר המלחמה של הקבוצה הזו. לא היה כמובן שום אקט פורמלי אז כבר התחלתי להשתתף ברוב פגישות הגרעין ובניסיונות החשיבה על איפה לעלות ומה לעשות. עצם היותי שם הביא אותי להשתתף בעליה לאלון מורה. מתוך מחולה עשו כמה סיבובים של דרכים להגיע למקום המיועד. הדרך הזאת ממחולה לאזור שכם הייתה ממזרח ולכן לא חסמו את הדרכים. יצאנו ממחולה בשיירה והגענו. פינו אותנו משם בפעם הראשונה ומאז היו עוד שבעה ניסיונות".

מה היה שונה בעליה השמינית שהביא את אלון מורה למקום שהיא היום?

"ראשית כל, עבדו עליה הרבה מאוד וגייסו אליה הרבה מאוד אנשים. מכל מיני מקומות הגיעו אלפי אנשים שנהרו לעלות. זה היה מאוד מאורגן היו שיירות מנתניה, עפולה וכל מיני מקומות. ובכל מקום היו מחסומים והם עקפו אותם. בנוסף, באותו זמן היה אירוע מדיני גדול – האו"ם הכריז שהציונות היא גזענות. ואז הממשלה הרגישה מאוד לא טוב עם זה שהיא צריכה לפנות ושם התחיל המשא ומתן ביננו לבין הממשלה".

למה הוביל המשא ומתן?

"בהתייעצויות האלה סוכם שהגרעין המקורי של אלון מורה יוכל לעבור להתיישבות בקדומים - 'מחנה קדום' - מחנה צבאי של המשטרה הצבאית. הייתה מחלוקת גדולה אם לוותר או לא לוותר. היה וויכוח שמקורו בעלייה הראשונה למחנה חורון ששמה היה הרב צבי יהודה וגם שם ניסו לנהל אתנו משא ומתן והייתה אפילו נטייה לקבל את ההצעה. אבל הרב צבי יהודה התנגד בכל תוקף ואמר 'פה זה ארץ ישראל ושם זה ארץ ישראל אז מה ההבדל?' והוא נאבק אישית בחיילים שרצו לפרק את הגדר שעשינו והוא בעצמו נאחז בגדר שלא יפרקו אותה".

לאחר שגרעין אלון מורה התיישב בקדומים התחילו דיונים על כך שזה לא בדיוק אזור שכם. בעקבות כך החליטו במזכירות של הגרעין לצאת להתיישב באזור שכם.
"יצאנו בשיירה מקדומים ונעצרנו על ידי הצבא באיזור ג'ית. החלטנו להתיישב שם כמה ימים. באו אלינו בהצעה שנחזור לקדומים ותוך שלושה חודשים ימצאו לנו שטח באיזור שכם".

המדינה אמרה אז ש מבחינה משפטית במקום שהאדמה לא מוסדרת היא אינה יכולה להפקיע אותה כי אין לה ממי. וכך היא שלחה את מינץ והגרעין כמחנה צבאי לגור באזור רוג'ב - אדמה פרטית שהיא הפקיעה בשביל הצבא. לימים אמר בגין "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן - אשיב: אלון מורה".

איך משם הגעתם לאלון מורה?

"לאחר כמה זמן פנו תושבים של הכפר רוג'ב לבג"ץ וטענו שאין להתיישבות הזאת שום משמעות צבאית. היה עורך דין ערבי ישראל והוא גייס את חיים בר-לב שהיה רמטכ"ל להעיד שאין למקום שום משמעות לביטחון ישראל. ואז באחת הפעמים עורך הדין טען ואמר במשפט – 'אם הם באמת היו רוצים לתפוס את זה מבחינה צבאית היו תופסים את הר כביר ולא את המקום הזה'. שם לאריק שרון נפל האסימון והוא באמת החליט שהולכים להר כביר".

איך אתם ראיתם את עתיד ההתיישבות?