אליקים העצני

עו"ד אליקים העצני נולד בגרמניה בשם גאורג בומבך, כחודש לאחר ליל הבדולח עלתה משפחתו לישראל, בגיל 15 הצטרף לשורות ההגנה ובמהלך אחד הקרבות בירושלים נפצע קשה. בשנות ה-50 הקים את שורת המתנדבים - תנועה שפעלה נגד השחיתות בממסד. לאחר מלחמת ששת הימים הבין את הצורך הגדול שבהתיישבות והיה ממקימי קרית ארבע, לשם הגיעו ביום בו נטבחו הספורטאים במינכן. בשנות ה-90 היה חבר המזכירות של מפלגת תחיה. לאליקים וציפורה העצני ארבעה ילדים (בעז, נדב, תמר וישי) חמישה עשר נכדים ושני נינים. חלק מהמשפחה נשאר בקרית ארבע וכך יוצא שגם הדור הבא מצמיח את מפעל ההתיישבות האדיר שהקימו הזוג.

בגינת ביתו של אליקים העצני בשכונת החרסינה שבקרית ארבע ישנם שלל עצי פרי יפים למראה. העצים, צבעם שלכת, עומדים איתנים מול הרוח החורפית ומאחוריהם שוכנת לה חברון, עיר האבות, כמו מסתתרת. כל כך קרובה מבחינה פיזית, ממש מרחק מזערי, המשפיע על הרוח של אנשי הקריה אשר קרובים לעיר בה קבורים האבות, העיר אליה הגיעו המרגלים כלב ויהושע, העיר בה דוד המלך הקים את ממלכתו ואשר ידעה אירועים היסטוריים רבים אשר השאירו חותמם על העם היהודי. לא בכדי, בביתם של אליקים וציפורה העצני תלוי ציור ענק עם דמותו של דוד המלך כמעין צופה יחד איתם על אותו הנוף המשתקף.

"עוד בזמן הקרבות כששמעתי שחברון בידינו אמרתי לאשתי - אני הולך לחברון. לא הייתי הולך אם היא לא הייתה באה איתי. המקום הזה היה מדבר נורא, אני אף פעם לא הבנתי מהם סלעי מגור, זהו סלע כזה ענקי שאתה לא מבין איך יפוצצו אותו וזה מה שחיכה לנו פה. הגענו לקריית ארבע ב-5 בספטמבר 1972 היום של טבח הספורטאים במינכן, גרנו שם 13 שנה ואז עברנו לחרסינה".

אליקים העצני נולד בגרמניה בשנת 1926, בעיר קיל בה נולד היה להוריו עסק למכירת רהיטים, אך ברבות השנים, כאשר המפלגה הנאצית עלתה לשלטון, אסרו הנאצים לקנות אצל היהודים. מהר מאוד המצב החמיר וכך בדצמבר 1938, כחודש לאחר ליל הבדולח, עלתה המשפחה לארץ ישראל.

"בשנה שבה נכנסתי לכיתה א' היטלר עלה לשלטון. אני זוכר שכל בוקר היה מפקד וצריך היה לעמוד דום עם תנועת מועל היד, לשיר את ההמנון הגרמני וההמנון הנאצי. אני עד היום יודע את שניהם בעל פה. בנוסף לזה, היו גם כמה פעמים שהיטלר הגיע לעיר שלנו וכל הכיתה יצאה לעמוד לפני המדרכה להצדיע לו. אני לא יכולתי להגיד שאני לא בא. אחר כך לימדו את תורת הגזע ולימדו שהיהודים הם כאלה וכאלה והצביעו עליי".

כמה שנים לאחר שעלו לארץ, כאשר היה רק בן 15, הצטרף העצני להגנה. בכ"ט בנובמבר 1947 גויס למלחמה שבה נפצע. "ב-25 במאי נפצעתי קשה מאוד, זה היה בקרב בירושלים, ואני חטפתי פגז מרגמה שלושה אינץ", אותה פגיעה אשר הביאה לשיקום שארך כשנה וחצי ועבר בעשרה בתי חולים שונים ברחבי הארץ.

מה גורם לך, כאחד שהיה חלק מהממסד לפנות הצידה ולעסוק בהתיישבות?

"הסיפור האישי שלי בגרמניה הותיר בי משקע. בנוסף לזה, היה לי בית ספר שקראו לו 'שורת המתנדבים' שם למדתי שאסור לסמוך על השלטון".

שורת המתנדבים הייתה תנועה שנוסדה על ידי אליקים העצני וחנן רפפורט בשנות ה-50 שקמה במטרה להילחם בעוולות חברתיות ובהמשך נלחמה גם נגד שחיתות שלטונית.

"כדי להעריך את מה שקרה בארץ צריך לזכור את פרשת הדרכים ששמה יום הכיפורים, רק אחרי מלחמת יום הכיפורים החלו לשאול שאלות. לפני כן, מה שנכתב ומה שנגזר זה מה שעושים. בשורת המתנדבים למדתי את אוזלת היד של השלטון, את השחיתות הפנימית. כבר לאחר מלחמת ששת הימים אמרתי לעצמי שייתכן שאחרי נפילת הפיקדון היקר הזה לידיהם, אולי הם לא ידעו איך לנהוג בו. המדינה נתונה ללחצים מכל הצדדים, והצ'אנס הבא שלנו זה לחכות עוד 2000 שנה, לכן צריך להחזיק את זה בידיים שלנו ולא לסמוך על האחר. הפירוש: ללכת ולשבת שם".

מה הייתה ההרגשה באותם ימים שאחרי מלחמת ששת הימים?

"כשנפל לידינו האוצר הכי יקר שעם ישראל חלם עליו 2000 שנה, ירושלים ההיסטורית, יהודה ושומרון - ארץ ישראל האמיתית - הממשלה לא ששה לקבל את המתנה הזאת. לוי אשכול שלח למלך חוסיין: אל תיגע בנו ואנחנו לא ניגע בכם, אנחנו לא רוצים כלום. כאילו הם כפו עלינו את המלחמה. כפו עלינו את ירושלים של זהב. כפו עלינו את חברון ואנחנו מצאנו את עצמנו עם זה. היה משבר ולא ידעו איך מתמודדים עם זה, לפעמים אוצר מאמלל אותך כי אתה לא יודע להתמודד איתו, כמו עכשיו עם הגז. היה פה משבר רעיוני של תנועה אידאולוגית שכביכול הגיעה לסוף דרכה מבחינת ציונות, יש מדינה, יש מרכז יהודי, המדינה פתוחה למי שרוצה לבוא. אבל למדינה הציונית, לא ראו המשך. ואז התברר שהיה לעם הזה איזה אוצר חבוי ולא ידוע לו עצמו של כוחות התחדשות".

כשהתחלתם לחשוב על מקומות להתיישב, מה היה המקום הראשון אליו רציתם להגיע?

קודם כל באמת התחלנו בגוש עציון כי זה היה הדבר הכי טרי בזיכרון של העם. הייתי פעיל יחד עם הגרעין של אנשי גוש עציון בראשות חנן פורת, הייתי פעיל קודם כל להחזרת הגוש. אחרי שהממשלה אישרה את כפר עציון הגענו לפה, עם כל הזיכרונות שהיו מתרפ"ט. עכשיו זה אנחנו, אין בריטים. אני חיפשתי ללכת לחברון מהרגע הראשון, לממש את העלייה לחברון יכולתי רק ב-1972, מכיוון שהיה לי משרד ברמת גן ולא יכולתי לעזוב. היינו באים לבקר בממשל, הממשל ישב אז בחברון במבצר משטרתי גדול, 'האימארה', שהיה כמו מצודה כזאת, אולי הכי גדול בארץ. לימים צה"ל פוצץ את המקום".

האם לדעתך ניתן לראות את ההשפעה של מה שעשיתם אז על מה שמתרחש כיום?

הדיביזיות האלו, אותם אלו שבאו להתיישב, קבעו את גורל עם ישראל. מפני שאם לא הייתה ההתיישבות הזו איפה היינו היום? איפה הייתה המדינה היום? איפה היה המזרח התיכון? זה משפיע על כל המזרח התיכון. לפי ארה"ב הדבר הראשון זה ההתנחלויות. אני לא חושב שמדינת ישראל הייתה מחזיקה מעמד. אני לא חושב שהמדינה הקטנטונת הזאת הייתה ממשיכה. היה פה דעא"ש שהיה לוחץ על תל אביב. כמה זמן הייתה תל אביב מחזיקה מעמד?".

לאחר מלחמת ששת הימים התחילה לקום תנועה חדשה שעוררה בעם ישראל את הציונות החדשה. לדבריו של העצני, ההתיישבות היא היא הציונות החדשה. רק שלפי מה שניראה על פני השטח, חלק מהעם היושב בציון לא מרגיש הזדהות עם המפעל הזה. ההבדל לדבריו טמון בכך שיש הבדל תהומי בין הציונות של לפני הקמת המדינה, לציונות של אחרי הקמת המדינה. אם אז היו סופרים ומשוררים וגיבוי מלא - כיום אלו שבוחרים ללכת ולהתיישב הולכים לבדם בלי שום רוח גבית.

"הרי בדרך כלל אם יש צד מוחשך יש גם צד מואר, פה אין שום צד מואר. אתה רק מתגונן ואתה לא רוצה כבר שיהללו אותך ולא שישירו לך שירים. תן לי רק לחיות. אנחנו כבר מאושרים שלא זוממים לעקור אותנו. מסתפקים בזה. בין אם זה מרצון רע של השלטונות ובין אם זה שהם מפחדים מכל העולם ומהשמאל, ובכלל, מהביקורת הפנימית".

מה אנחנו יכולים לעשות כיום למען ההתיישבות?

"התיישבות. ולא מן הנמנע שצריך לחזור לגישה לוחמנית, יש יותר מידי קפיאה על השמרים, התברגנות. הכל למען לחדש את ההתיישבות. ההקפאה היא סם המוות והערבים תפסו את זה. גם האמריקאים, השמאלנים. הקפאה זה מוות. ילד שלא צומח, הופך להיות בעל מום ועלול לגמור את החיים - מוכרחים לצמוח. כל ישוב הוא אורגניזם שרוצה לצמוח. צמיחתו חונקת את המדינה הפלסטינית. זה המערכה של העם היהודי - ההתנחלויות. והמלחמה היא האם הם יקפאו או יגדלו".