צבי סלונים

צבי סלונים, תושב קדומים, יליד 1934 הוא דור שביעי בארץ, צאצא של משפחת סלונים הידועה מחברון וצאצא ישיר בדור שביעי של "הרב הזקן" בעל התניא, מייסד תנועת חב"ד. בבחרותו שירת בנח"ל ובהמשך התמנה לקצין המעקב הראשון לנוער עבריין במשרד הסעד. במשך 15 שנה ניהל בזה אחר זה את שני המוסדות הייחודיים של משרד הסעד לעבריינים - 'צופיה' לנשים ו'מצפה ים' לגברים. ב-1976 נקרא לנהל את 'גוש אמונים' שהיה אז בתחילת דרכו. שימש כדובר וכמזכיר הכללי הראשון ולקח חלק מרכזי בהקמתם של היישובים שהוקמו ב1977 עם עליית בגין לשלטון.

"זו הייתה פינה על ההר, היו שם בערך 15-20 משפחות. אני זוכר את השומרים שהיו רצים לעברנו ושולחים אנשים הביתה כי היו שמועות על ערבים על סוסים שמתקרבים לעברנו עם רובים". לכאורה, ניתן היה לחשוב שמדובר על גבעה בשומרון אך אותו התיאור נכתב על לא אחרת מאשר העיר בת ים. בבת ים גדל צבי סלונים (83) ושם גם פגש את אשתו רחל. הוריו של סלונים היו אז לוחמים באצ"ל והחליטו שצריך להקים ישוב שיחבר את הנקודות היהודיות בארץ על מנת שלא יהיה שטח ריק כל כך גדול ללא יהודים, וכך עלו להקים את בת ים.

לימים, אותה תחושה פיעמה גם אצל צבי שיחד עם משפחתו החליט לעלות ולהקים את היישוב קדומים. רעייתו רחל ז"ל שליוותה אותו לאורך כל הדרך נפטרה לפני שלושה חודשים ונקברה בקדומים.

איך בעצם הגעת לראשונה לגוש אמונים?

"באותה התקופה הייתי מנהל המוסד לעברייניות 'צופיה' ויום אחד הגיעה אליי משלחת של הרב חנן פורת, הרב לווינגר ויעקב לוין. הם קראו לי "ההוא עם הכיפה" כי הם ידעו שיש אחד בבני ברק שהוא דתי וניהל מוסדות וכך הם הגיעו אליי. הם לא הכירו אותי באופן אישי בכלל, לא הייתי בציבור, הייתי מנהל מוסד עבריינים. והם אמרו בוא איתנו, אנחנו רוצים שתעזור לארגן אותנו, כי אין פה אף אחד שמבין בארגון. אנחנו לא רוצים שתתיישב - אנחנו רוצים שתנהל, וככה נהייתי המזכיר של גוש אמונים".

באותה תקופה אתה מנהל עם תפקיד מאוד משמעותי, איך קורה שאתה מוותר על הכל ועובר למקום שמתחיל ממש מאפס?

"בהתחלה לא חשבתי ולא ידעתי שאשאר שם, כשהגיעה המשלחת בהתחלה קבענו שאגיע לשנה, ובאמת קיבלתי אישור של שנה שלא אעבוד וככה התחלתי. ברגע שזה התחיל לא היה שום רצון להפסיק. זה משהו שפשוט היה ברור שצריך היה לעשות".

מה היה הצעד הראשון?

"הצעד הראשון היה ללכת למשרד בירושלים - הייתי המזכיר, המנכ"ל והדובר של גוש אמונים. היו לנו המון ישיבות, החבר'ה האחרים היו יכולים לשבת המון ולדבר ואני לא הייתי בנוי לשבת כל כך הרבה. הם היו אנשי ישיבה, חבר'ה רציניים ביותר. היה טירוף אחרי העניין של ההתיישבות. דיברו על ארץ ישראל, אדמה ולכבוש אותה ולהפסיק את הפחד מהמשולש הגדול ומהמשולש הקטן. משם התחלנו את התהליך. התחלתי להוציא את דבר יש"ע בעולם. בזמנו יצאתי לשליחות במסגרת העבודה בקרימינולוגיה והייתי צריך לראות כל מיני בתי סוהר בעולם ובמקביל הלכתי ועשיתי הרצאות על יש"ע - מה זה ההתיישבות. בנוסף, אני הרגשתי שאני מוביל יעד שצריך, התחלתי בשנה ועד היום אני בעניינים".

איך נקשרתם  אחד עם השני בתור קבוצה?

"כולנו היינו חדשים גם לעצמנו, הרבה מהקבוצה היו כאלו שלמדו במרכז. באמת בתהליך כזה פתאום הבנו את החשיבות של העשייה, את החשיבות של ארץ ישראל ועד כמה חשוב להפסיק לפחד ממה שקורה בחוץ וללכת לעשות מעשה. אנחנו היינו עם נחישות מסוימת, אף אחד שלא היה בתוך הקבוצה לא יכול להבין את זה".

היה לך בשלב כלשהוא מקום של ספק?

לא לשנייה. היה לי ברור שהמפעל הזה הולך להצליח. הייתה לי בעיה עם זה שהגעתי ממקום עם אחריות של תפקיד ציבורי, היה לי קשה עם הקונפליקט העצמי. מחד, אני עושה משהו שהממשלה לא רוצה - אבל מאידך, אני עושה מעשה ציוני. ניהלתי את שני המוסדות הגדולים של משרד הסעד, היה לי קשר קרוב עם הממשלה והייתי צריך להיזהר. הייתי מרכז הפגנות ועושה שביתות רעב, העיתונאים זכרו מאיפה אני בא אבל לא נתתי להם את המקום הזה. לא פחדתי, אבל היה את הקונפליקט".

היום המאבק שונה? מדינת ישראל כיום מאפשרת את מה שגוש אמונים עשה אז באותם ימים?

גם אז ממש לא אהבו את זה שיש כאן יישובים, אבל כשקובעים עובדות זה מדבר בפני עצמו. אף אחד לא בא ונתן לנו את מה שרצינו אבל לנו הייתה את הנחישות לעמוד מול כולם ומי שלא היה חלק מזה לא יבין את זה. בימים אלו אנשים שואלים אותי מה קורה איתנו פה בשומרון, עדיין חושבים שאנחנו נמצאים אי שם על הגבעות הרחוקות אבל בינתיים אני חי פה בקדומים חיים מצוינים".

איך עברתם ממהלך של מחאות וצעדות להקמת הישוב קדומים?

"אחרי ההפגנות שערכנו בסבסטיה נתן שר הביטחון דאז, שמעון פרס, אישור לשבע עשרה משפחות, ביניהן אנחנו, להתיישב במרחק קצר מסבסטיה באזור של אתר עתיקות. הועברנו לגבעה סמוך לקדום, היו שם שנים עשר קרוואנים צפופים, האשקוביות הגיעו מאוחר יותר בינתיים. התחלנו להיות פה על ההר וכך הסתכלתי לראות מה צריך והבאתי. הראשונים היו מעורבים כמו בכל מקום חדש, עסקתי בעבודה של קירוב התחבורה הציבורית, הבאה של בנקים איך להקים את המועצות. עשיתי מה שהיה צריך לעשות ולא תמיד שאלתי.

לאחר שהיישוב הוקם במה עסקת?

הבאתי לכאן פרויקטים, דוגמת בית ספר לבנות אתיופיות. אף אחד לא ידע מה יהיה עם הבנות האלו ומתוך אהבה גדולה לעדה והבנה שצריך להכניס אותן עברו פה 600 בנות, לא ביום אחד אבל בתהליך. לאחר מכן הקמנו פה מתנ"ס שהיו בו קבוצות של עולים מברה"מ. רוב הדברים שעשיתי היו ממוטיבציה אישית. כיום היישוב מונה כ-6000 נפש ובחנוכה הקרוב קדומים הולכת לחגוג 40 שנה ליישוב". בנוסף הקים סלונים ביישוב את מוזיאון קדם לארכיאולוגיה, "עברו פה 200,000 איש. ועכשיו החלטנו להעביר את המוזיאון לאוניברסיטת אריאל".

את אוניברסיטת אריאל כולנו מכירים, מה שרוב האנשים אינם יודעים הוא שהאוניברסיטה החלה לפעול עוד בקדומים בביתם של צבי ורחל סלונים.

מה אתה זוכר מאותה התקופה בה הוקמה המכללה שכיום היא אוניברסיטה?

"ישבנו במטבח של הבית, התחילו ללמוד איתנו חמישה חברים ותוך כמה ימים כבר היינו שנים עשר חברים וחיפשנו מורה שיסכים ללמד. התחלה קטנה מאוד אבל נחושה. המנהלת של בית הספר נתנה לנו כיתות במתחם ובסופו של דבר הגענו ליותר מ-300 איש ופתאום המקום נהיה קטן מידי".

מה למדו אז ?

"בהתחלה למדו באוניברסיטה ציונות, אני לא חושב שיש קשר בין מה שלומדים היום למה שהיה אז. עד אז לא הייתה אוניברסיטה שהיא ממש ציונית לאומית וזה היה הרעיון להקים אוניברסיטה שתפעל בשומרון".

לאן חשבתם שהמכללה הקטנה הזאת שקמה בסלון ביתכם תגיע? האמנתם שהיא תגיע לאוניברסיטה?

"מי חשב שזה יגיע לממדים שזה ככה היום, היום מגיעים לאריאל וכבר אי אפשר לזהות איפה נמצא כל דבר מרוב שהמקום גדל. זה התחיל כמכללת יו"ש וזה היה דבר קטן וצנוע".

לפני שבוע התקשר אליי חבר והוא מצטט בפניי את הפסוק "ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה", ואז אותו חבר אומר לי - אתה חולם כל החיים אבל מעמיד כל הזמן דברים ביסוד, וזה מחזיק עד השמיים. אני יהודי פשוט וכשאני רואה דבר שצריך לעשות אני עושה".

אבל את עתיד ההתיישבות ראיתם קצת אחרת.  

"היה לנו ברור שנעשה את זה ושהחבורה נחושה וכל מה שנרצה להקים - יקום. הייתה לנו אמונה גדולה. במקביל, היה לנו ברור שהממשלה נגד ואנחנו היינו נחושים. הצבנו עובדות בשטח, ייסדתי את 'הקרן לניהול קרקעות' כדי להגדיל את האדמות שברשותנו, ובנוסף, הקמתי את המדרשה של ההסברה על יהודה ושומרון ובמסגרת זו רחל ואני הסתובבנו המון אצל קהילות בעולם לספר את סיפור ההתיישבות".

האם אתה חושב שההתיישבות אכן מגשימה את עצמה כפי שאתם דמיינתם אותה?
"קודם כל היישובים חזקים, יש אנשים שגרים פה ואין ירידות מהישובים. העם שיושב פה הוא חזק מאוד, מפה באנו לעזור לגוש קטיף ולימית ואלו דברים ענקים, יש פה את הנחושים והמובילים שנמצאים פה וגם כאלה שהגיעו לפה אפילו במקרה. יש מידי פעם אנשים שעוזבים אבל אין פה גל של לצאת ולבוא. והעיקר הוא שבונים ומפתחים את ההתיישבות"

מהו לדעתך התפקיד של הצעירים היום בהתיישבות?

"אני לא חושב שיש להם תפקיד מסוים, הם אלו שצריכים להיות ממשיכים - העומק של המילה הוא שהם יבינו את הפילוסופיה והמחשבות של כל המקום הזה, את החשיבות של כל המפעל הגדול הזה שנעשה פה. אני מדבר פה עם חלק מהנוער בקדומים ויש פה ילדים שבאמת חיים את המקום וזה העניין. 
"בסופו של דבר עצם זה שהם נשארים פה זו המשכיות, אין כיום תעשיה של הקמת יישובים. זה לא כמו פעם. אבל בתת הכרה - עצם זה שהם נשארים פה ומחזקים את מה שקיים זה תפקיד מספק וחשוב".

צבי מסכם את הראיון בפרוייקט חיים שהתחיל לפני שנים רבות, ובימים אלו הוא עומל להסדירו -  מכון לתיעוד ההתיישבות.

בימים אלו אני עובד על מכון לתיעוד ההתיישבות. אני מכין את זה מחומרים שיש לי, הכל מסודר ומאורגן ורק מחכים להיכנס. לצערי, ישנם עיכובים בגלל כל מיני סיבות. אבל כאשר המקום יפעל כל מי שירצה לכתוב ספר על ההתיישבות יעבור אצלנו, יש לנו ארכיונים מכל שנות ההתיישבות וזה יהיה מפעל גדול".