תקציר

אחד מהנושאים הטעונים העומדים למחלוקת בין ישראל לרשות הפלסטינית, הוא נושא המים. הדיון סביב נושא זה הוא מורכב, הכולל טיעונים הנוגעים לעצם הזכות על שטחי יהודה ושומרון במשפט הבינלאומי, וטיעונים מוסריים-הומניטאריים ביחס לשאלת ניצול המים ופערי הצריכה בין יהודים לערבים בארץ ישראל.

במישור המדיני-דיפלומטי – בכל משא ומתן עם הרשות הפלסטינית עולה נושא זכויות המים ביהודה ושומרון, ונידונים דרכים מעשיות לחלוקתם בצורה הוגנת. הפלסטינים טוענים באופן עקבי כי להם הזכות המלאה על כל המים המופקים מאקוויפר ההר ביהודה ושומרון, וכי על ישראל להסתפק בפתרונות אחרים, כהתפלה או ייבוא מים.

במישור התקשורתי-הסברתי – נושא המים משמש במה לניגוח ישראל בזירה הבינלאומית, ונשמעות טענות כאילו ישראל 'מנצלת' את שטחי יו"ש לצרכי אוכלוסייתה, וכאילו מתקיים קיפוח ונישול של הפלסטינים מזכויות המים שלהם.[1]

ואולם, בחינה מדוקדקת של העובדות בתחום זה מעלה כי טענות אלו אינן מדויקות, וכי לעמדתה של ישראל בסיס משפטי ועובדתי מוצק ביותר.

זכויות המים של ישראל במשפט הבינלאומי

על פי המשפט הבינלאומי לישראל ישנן זכויות על מרבית המים ביהודה ושומרון מכמה טעמים:

·         זכויות ישראליות לפני 1967. השימוש במים אלו מתבצע מנביעות הנובעות ממערב לקו הירוק, וזכויות השימוש הישראליות ההיסטוריות עליהן הן בנות קרוב למאה שנה. מי המעיינות והקידוחים בשרון, בשפלה ובעמקי הצפון מספקים קרוב ל40% מתצרוכת המים של ישראל, בהתבסס על זרימה וחלחול טבעיים. זכותה של ישראל על מים אלו אינה מוטלת בספק, ולא הושפעה מתוצאותיה של מלחמת ששת הימים.

·         ניצול פוטנציאל המשאבים. המשפט הבינלאומי קובע כי קודם לחלוקת מקורות מים קיימים יש לפעול לניצול המשאבים הפוטנציאליים, באופן שלא יפגע באף אחד מהצדדים. בהקשר זה נדרש מהפלסטינים למנוע איבודי מים במערכת (העומדים על 33%); להקים מתקני טיהור שפכים; ולפתח את השאיבה מהאקוויפר המזרחי שאינו מנוצל במלואו.

זכויות האדם ביהודה ושומרון

הניתוח ההיסטורי מגלה כי חל שיפור ניכר באיכות החיים של הערבים תושבי יהודה ושומרון החל משנת 1967:

• צריכת המים הכוללת של הפלסטינים כמעט והוכפלה בתקופה זו: מ 65 מלמ"ש בשנת 1967, לכדי 120 מלמ"ש ערב הסכמי אוסלו.
• שיפור תשתיות המים: בשנת 1967 מערכת הובלת המים הייתה פרימיטיבית ביותר, וכללה הובלת מים זורמים למספר ערים גדולות בלבד. המנהל האזרחי הישראלי מתח צנרת ארוכה ברחבי האזור וחיבר מאות נקודות יישוב למערכת מים זורמים. הקמת היישובים היהודים באזור סייעה לחיבורן של עשרות נקודות נוספות.

בנוסף לכך, מאז חתימת הסכמי הביניים עם הרשות, מספקת ישראל לרשות כ 30 מלמ"ש ממערכת המים הישראלית שממערב לקו הירוק.

הפרת ההסכמים

במסגרת הסכמי הביניים נקבע כי ענייני המים בין ישראל לרשות יוסדרו בהסכמה, על ידי ועדת מים משותפת. במסגרת זו התחייבה הרשות למנוע שאיבה פיראטית, לטפל באופן יעיל בשפכים., לפתח את השאיבה מהאגן המזרחי.

עמידה בסעיפים אלו יכולה להבטיח שיתוף פעולה ושכנות טובה בין ישראל לפלסטינים. ואולם, למרות המימון הנדיב שהוקצה לטובת העניין[2] מפירים הפלסטינים סעיפים אלו באופן שיטתי:

• קידוחים פיראטיים: מאז חתימת ההסכמים נקדחו יותר מ 200 קידוחים פיראטיים, בעיקר בצפון השומרון.
• זיהום נחלים: מתוך 52 מלמ"ש שפכים רק 4 מלמ"ש מטופלים על ידי הרשות, 14 נוספים על ידי ישראל. היתר 34 מלמ"ש זורמים לנחלים וגורמים לזיהום חמור.

לאור האמור יש לקבוע כי זכויותיה של ישראל במשאבי המים ביהודה ושומרון הינן מבוססות היטב במשפט הבינלאומי, ולמעשה אינן קשורות באופן ישיר לשאלה המדינית ביחס לעתידם של שטחים אלו. השלטון הישראלי בשטחי יו"ש שיפר באופן דראסטי את אפשרויות הצריכה של התושבים, והעלה משמעותית את רמת החיים באזור. ובכך מופרכות למעשה הטענות כאילו ישראל 'מנצלת' את משאבי המים ביו"ש באמצעות כיבוש, נישול ודיכוי.

רוח שיתוף הפעולה שהביאה עמה ישראל להסכמים עם הרשות לא זכתה ל 'פרטנר' ראוי מהעבר השני. תחת ניסיון לפתור בעיות בדרך של שיתוף פעולה, התעקשו הפלסטינים על זכותם לכלל המים ביהודה ושומרון (כולל אלו הנובעים ממערב לקו הירוק), ונמנעו מנקיטת הצעדים הנדרשים לשיפור מצבם הנוכחי. 

 

 

 

התפתחות מערכת המים ביהודה ושומרון 1967-2010

תקופת הכיבוש הירדני

מערכת המים ביהודה ושומרון בשנות הכיבוש הירדני היו פרימיטיביות בעיקרן, והתבססו על הזרמת מי מעיינות בכוח הגרביטציה באמצעות אמות מים עתיקות, ועל מפעלי מים מודרניים ספורים אשר סיפקו בסה"כ כ 20 מלמ"ש. בנוסף לכך, פעלו בסוף תקופת הכיבוש הירדני כ350 קידוחים שסיפקו כ 41 מלמ"ש נוספים. מרבית קידוחים אלו היו חלשים ובעלי הספק נמוך יחסית. 

מים אלו המסתכמים בכמות של 61 מלמ"ש הגיעו ברובם לערים הגדולות ולמרכזי אוכלוסין, ואילו תושבי הכפרים נאלצו פעמים רבות להסתמך על הבאת מים ממעיינות סמוכים ומבורות מים פרימיטיביים. הובלת מים אלו התבצעה ברובה באמצעות כדים המובלים על הראש, או על גבי בהמה, והסתכמו בכ 5 מלמ"ש נוספים.

בתקופת השלטון הירדני הגיעה אספקת המים לתושבי יו"ש לכדי 65 מלמ"ש בלבד.

תקופת השלטון הישראלי

עם קבלת האחריות על יהודה ושומרון סייע הממשל הישראלי לפלסטינים בהרחבתה ושיפורה של מערכת המים המקומית. ובתוך חמש שנים בלבד גדלה אספקת המים בכדי 50%. בתקופה זו הונחה תשתית מים עניפה שהובילה מים אל נקודות יישוב שלא היו מחוברות קודם לכן למים זורמים. וכמו כן שודרגה ושופרה התשתית הקיימת על ידי העמקת קידוחים, החלפת צנרת ישנה, שיפור המשאבות הקיימות ועוד.

במהלך שנות השבעים והשמונים, כאשר הוקמו יישובים ישראלים ביהודה ושומרון, התפתחה ביתר שאת מערכת המים ביהודה ושומרון, בין השאר באמצעות חיבורה למערכת המים הישראלית שממערב לקו הירוק. בתוך כך, נקדחו קידוחים חדשים רבים, אשר הגדילו את  אספקת המים במערכת המקומית. אל התשתית המתרחבת חוברו כפרים פלסטינים שהיו סמוכים ליישובים ישראליים, ואספקת המים בהם הפכה להיות מודרנית ויציבה.

בסיכומו של התהליך, בתקופת השלטון הישראלי הוכפלה למעשה הספקת המים לפסלטינים מ 65 מלמ"ש בשלהי התקופה הירדנית, לכדי 120 מלמ"ש ערב הסכמי אוסלו, ולכ 180 מלמ"ש נכון ל 2006. במונחים של צריכה לנפש, עלתה הצריכה מ 86 מ"ק לנפש בשנה בשנת 1967, ל כ 100 מק"ש נכון ל 2006. [3]

יש לציין כי על פי ארגון הבריאות העולמי רמת הצריכה המינימאלית לנפש מוגדרת כ 35 מק"ש.[4]

 

זכויות המים על פי המשפט הבינלאומי

עקרונות ליישוב סכסוכי מים

במשפט הבינלאומי לא התקבלו כללים מוסכמים ליישוב סכסוכי מים. עם זאת, גם על פי הכללים המוצעים - שטרם זכו למעמד מחייב -ניתן לבחון את זכותה של ישראל למימי אקוויפר ההר. על פי הצעות אלו, בחינת זכות על מים נעשית על בסיס כמה מדדים:

א.      העדפת זכויות שימוש היסטוריות ותלות אוכלוסייה במקור המים.

ב.      ניצול מקורות מים לא מנוצלים, קודם לחלוקת מקורות מים קיימים ומנוצלים.

ג.       מניעת בזבוז מים וניצול מלא הפוטנציאל קודם לדיון על חלוקת מקורות המים הקיימים.

זכויות שימוש היסטוריות על אקוויפר ההר

לפי השימושים ההיסטוריים במימי האקוויפר לישראל יש זכות על מרבית המים ביחס לאגן הצפוני והמערבי, ואילו לפלסטינים זכות על מרבית מימי האגן המזרחי. במועד החתימה על הסכמי אוסלו עמדה הצריכה מאקוויפר ההר על הכמויות הבאות:

 

 

שימושים היסטוריים אלו אינם תולדה של הישגי מלחמת ששת הימים, אלא של פעולותיהם החקלאיות של החלוצים החל בראשית המאה. דווקא בשנות השלטון הישראלי חלה עלייה בשימוש הפלסטינים במים. בהקשר זה, מלחמת ששת הימים לא הובילה לפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית, אלא להיפך.

ניצול מקורות קיימים

מקור המים היחיד שאינו מנוצל במלואו הוא האקוויפר המזרחי. המסוגל להפיק עוד כ 72 מלמ"ש שאינם בשימוש עד כה. מקור מים זה הוצע לפלסטינים לקידוחים חדשים ולפיתוח עתידי, והמדינות התורמות אף הפנו משאבים רבים לטובת הנושא. ואולם, תחת זאת הפלסטינים קודחים באופן פיראטי ומרחיבים את ההפקה באגני שכם-גלבוע וירקון-תנינים, באופן הפוגע בישראל. ומאז חתימתם של הסכמי אוסלו נצפו כ 250 קידוחים לא מורשים המפיקים מאגנים אלו כ 10 מלמ"ש.

 (בתרשים: 146 קידוחים פיראטיים. היתר ידועים אך ללא מיקום מדויק.)

 

מניעת בזבוז

על פי המשפט הבינלאומי, קודם לדיון בחלוקת משאבי מים, יש לפעול לניצול מלא ויעיל של המקורות הקיימים. איבודי המים בתשתית הפלסטינית עומדים על כ 33%, ונובעים בעיקר מדליפות בשל צנרת ישנה ולקויה.

כמו כן, מרבית ההשקיה הפלסטינית נעשית בשיטת ההצפה, שהיא לא יעילה וגורמת לאיבודי מים משמעותיים. מעבר להשקיה בשיטות יעילות יותר, הנהוגות בישראל, כדוגמת טפטוף או המטרה, יאפשרו להגדיל את כמות המים השפירים העומדת לרשותם.

כמו כן, טיפול נכון בשפכים הביתיים יוכל לשחרר מי קולחין רבים לחקלאות ולהפנות כמות גדולה יותר של מים שפירים לצריכה הביתית.

לפי נתוני רשות המים נקיטה בצעדים אלו תוכל להגדיל בכ 10 מלמ"ש את כמות המים הזמינה לשימוש ביתי ביו"ש.[5]

התלות הישראלית באקוויפר ההר

כשליש מאספקת המים של ישראל תלוי באופן בלעדי באקוויפר ההר, אשר אגן ירקון-תנינים שלו, מספק כ 35% מתפוקת המים הכוללת במערכת המים הארצית. (אקוויפר החוף תורם 27% ואגן הכנרת 38%).[6]

מכיוון שאגני החלחול וההזנה של אקוויפר זה הם האזור ההררי של יהודה ושומרון, הרי שהתנהלותם של הגורמים השולטים באזור זה הנם בעלי משמעות קריטית להמשך האספקה הסדירה מהאקוויפר. כל שאיבת מי תהום הנעשית באזורי ההזנה, מורידה את מפלס מי התהום באקוויפר כולו, ומשפיעה על יכולות השאיבה והאספקה של המערכת הישראלית. כמו כן, טיפול לקוי בביוב ומזהמים אחרים באזורי ההר, עשוי להשפיע על איכות המים הזמינים לשאיבה.

מסירת השליטה על יהודה ושומרון לגורם זר עשויה להוביל לפגיעה משמעותית ביותר באספקת המים בישראל, ולהוות גורם מתמיד לחיכוך ויריבות בין ישראל לגורם זה.

 

הסתמכות על התפלה

מפעם לפעם עולה הרעיון לפיו פיתוח מערכת התפלה מודרנית תוכל לשחרר את ישראל מהתלות במי האקוויפר, ולאפשר בכך פשרה טריטוריאלית. ואולם, לפתרון זה מספר חסרונות משמעותיים:

א.      מחיר ההתפלה יקר משמעותית ביחס למחירם של מים שאובים, ותלוי באופן ישיר בשינויים במחירי האנרגיה. הסתמכות גוברת של המשק על מי התפלה תוביל לעליית מחירי התוצרת החקלאית ולהתייקרות כללית במשק.

ב.      אגירה ותמרון: מתקני התפלה אינם מאפשרים גמישות ואגירה של מים מתקופות שיא לתקופות שפל. כיוון שכך בתקופות בצורת, כאשר הכנרת מתרוקנת, למשל, תידרש תפוקה גבוהה יותר ממתקנים אלו. עובדה זו מחייבת בניה של שמונה מתקני התפלה נוספים על החמישה הקיימים (חלקם בבנייה), שיעבדו רק בתקופות השיא. מתקנים אלו יהיו יקרים מאד ולא יעילים.

ג.       פגיעות אסטרטגית: מתקני ההתפלה הנם מטרה נוחה וממוקדת להתקפה. במידה ומשק המים יפתח תלות במתקנים אלו, כל פגיעה בהם עלולה להוביל למשבר מיידי וחמור לאוכלוסייה בישראל. הסתמכות על מתקני התפלה מעמידה את קיום האוכלוסייה בסכנה מתמדת.

צרכי הפלסטינים: הסכמי הביניים ויישומם

ישראל: הסכם מול ביצוע

בשנת 1995, עם חתימת הסכמי הביניים עם הרשת הפלסטינית, עמדה צריכת המים ביו"ש על 118 מלמ"ק. בהסכמים אלו נקבע כי י לפלסטינים תסופק כמות נוספת של 23.6 מלמ"ק למשך תקופת הביניים. וכי תוספת המים להסדר הקבע תעמוד של 70-80 מלמ"ק, דהיינו 188-198 מלמ"ק בסה"כ, כמות המשקפת את הצרכים העתידיים הפלסטינים. בפועל, צרכו הפלסטינים כמויות גדולות יותר, המגיעות לכדי 200 מלמ"ק בשנת 2007.

[7]

במסגרת ההסכם הוחלט על הקמת וועדה משותפת לענייני מים (JWC) שתדון בהיבטים שונים של סוגיית המים. וועדה זו אשרה עד כה קדיחה של 59 בארות למי שתייה, 11 בארות להשקיה חקלאית, 22 בארות תצפית, ובנוסף אושר שדרוג של 42 בארות, באזור קלקיליה וטול-כרם ו13 בארות בבקעת הירדן. לא כל הקידוחים שאושרו נקדחו.

נוסף על כך, ישראל מספקת ממערכת המים הארצית שלה, מתחום הקו הירוק, כמות של כ 30 מלמ"ש, ליהודה ושומרון. ואילו מפעלי המים ביהודה ושומרון אינם מעבירים מים למערכת הארצית הישראלית כלל.[8]

ישראל עמדה בכל התחייבויותיה בהסכמי המים, ואף יותר מכך.

פלסטינים: הסכם מול ביצוע

במסגרת הסכמי המים נדרשו הפלסטינים להרחיב את ניצול מימי האקוויפר המזרחי ולמנוע פגיעה בזכויות המים הישראליות; להקים מערכות לטיהור שפכים על מנת למנוע זיהום של הקרקע ומי התהום; ולצמצם את איבודי המים במערכות הקיימות (העומדים על כ 30%). לפרויקטים אלו אושר מימון נרחב על ידי המדינות התורמות. אולם, תחת זאת, הפלסטינים מפירים הסכמות אלו במספר סוגיות עקרוניות:

קידוחים לא מורשים – הפלסטינים קדחו מאז חתימת ההסכם יותר מ 250 קידוחים שלא אושרו על ידי הועדה המשותפת. קידוחים אלו מספקים כ 10 מלמ"ק, הנגרעים ישירות מאספקת המים של ישראל, בעיקר בעמקי הצפון.[9]

גניבות מים – חיבורים לא מורשים לרשת של מקורות באזורים שונים גורמת לשיבושים בהספקת המים ליישובים (ישראלים ופלסטינים כאחד), ומסתכמת בכ 3.5 מלמ"ק בשנה.

שפכים לא מטופלים – הפלסטינים מייצרים כ52 מלמ"ק שפכים בשנה. מתוך כמות זו 4 מלמ"ש בלבד מטופלים במתקנים פלסטיניים, 14 מלמ"ש במתקנים ישראליים, ואילו היתר – 34 מלמ"ש – אינם מטופלים כלל. שפכים אלו זורמים לשטח ישראל ממערב ומדרום, ומזהמים את הנחלים ואת מי התהום. להקמת מכוני טיהור שפכים מוכנות המדינות התורמות להקצות כ 300 מיליון דולר.[10]