"צריך להבטיח שלישראל לא יהיה רק אורך, אלא גם רוחב. אסור לנו להתפתות לכל מיני יועצים ועיתונאים לחזור למדינה שרוחב מותניה הוא 14 ק"מ"

שמעון פרס, יוני 1967

תקציר מנהלים

רעיון 'שטחים תמורת שלום' מניח כי לשני מושגים אלו ישנה משמעות זהה מבחינה ביטחונית. בעוד ש 'שטחים' נדרשים להגנה במקרה של מלחמה, עשוי ה 'שלום' למנוע את התפרצותה מלכתחילה, ובכך לייתר למעשה את הצורך בהחזקתם של שטחים.

רעיון זה זוכה לחיזוק בשל התפתחויות טכנולוגיות שחלו בשדה הקרב המודרני. התפתחותם שלך כלי נשק בליסטיים, המדלגים מעל למכשולי קרקע, יחד עם כניסתו של נשק גרעיני לאזור, המסוגל לגרום לנזק רחב היקף לעורף האויב, גורמים לתפיסות ביטחון קלאסיות להיראות מיושנות ולא רלוונטיות.

הנחות אלו מובילות מדינאים רבים למסקנה כי שוב אין צורך בטחוני בהחזקה צבאית של שטחים שולטים ובעומק אסטרטגי. תחת זאת, יש להעדיף הסדרי שלום אזוריים שיוכלו לשרש את המוטיבציה של הצדדים לפנות למעשי איבה. ברוח זו קבע שלמה ברום כי

            "העומק האסטרטגי האמיתי של ישראל אינו בבקעת הירדן, אלא במדינת ירדן"[1]

ואולם, בחינה ביקורתית של הנחות אלו מגלה כי דווקא בעידן הטכנולוגי מתגבר הצורך בגבולות בני הגנה מסורתיים, מכמה טעמים עקרוניים:

א.      קיומו של נשק לא-קונבנציונאלי באזור ייצור מאזן הרתעה גרעיני, ויחדש את האפשרות לפריצתה של מלחמה קרקעית כוללת, 'מהסוג הישן'. כאשר מדינות ערב מחזיקות באופציה גרעינית, האפשרות שישראל תממש את הפוטנציאל שלה בתחום זה הופכת פחות סבירה. ממילא אפשרות זו שוב אינה מייצרת הרתעה אסטרטגית.

ב.      הפגזת העורף בטילים בליסטיים תגרום להארכת זמן הגעתם של כוחות המילואים לחזית. בשל כך קו הבלימה של הצבא הסדיר חייב להתבסס על קווי הגנה אופטימאליים, בהתבסס על יתרונות הקרקע של רכסי יו"ש והמכשול הטבעי של בקעת הירדן.

ביחס לאיום התת-קונבנצינאלי – איום הטרור – מתחייבת שליטה ישראלית בשטחי מכמה היבטים:

א.      ההגנה מפני הטרור מחייבת שליטה בדרכי הספקתם של הארגונים השונים, בהתבסס על מעברי הגבול המזרחיים של ישראל – על הירדן.

ב.      הלחימה בטרור מבוססת על נוכחות צבאית ומודיעינית שוטפת בשטח, המאפשר לכוחות הלוחמים לאתר וללכוד את הגורמים העוינים. על בסיס תקדים הכרעת הטרור ברצועת עזה בשנת 1971, יש להסיק כי אין תחליף לנוכחות סדירה ועקבית בשטח.[2]

ג.       איום טרוריסטי שיתבסס על רכסי יהודה ושומרון עשוי לפגוע בריכוזי האוכלוסייה והתעשייה של ישראל, ובכך לשבש קשות את שגרת החיים האזרחיים והכלכליים.

 

ביחס להיבט המדיני, יציבותם של המשטרים באזור אינה בטוחה כלל, כך שאין לתכנן את ביטחון המדינה לטווח הארוך על פי המצב המדיני הנוכחי. הרכבה המגוון של האוכלוסייה בממלכה הירדנית, ההתפוררות של המדינה העיראקית בעקבות פלישת ארה"ב בצירוף תהליכים אזוריים כוללים – כעליית האסלאם הרדיקלי העממי והתעצמותה של איראן –  הופכים את המזרח התיכון כיום לאחד האזורים הפחות יציבים והפחות צפויים – כפי שיעיד המהפך שחל באוריינטציה של המדיניות הטורקית בשנים האחרונות. תכנון מדיניות אחראית ארוך-טווח מוכרח להתבסס על עובדות מוצקות בשטח, ולא על השערות ומשאלות לב מדיניות.

לאור האמור, זוכה דרישתה של ישראל לגבולות בני הגנה להכרה בינלאומית, ולתמיכה עקבית של בעלי בריתה בעולם. על אף הרצון העז של מדינות רבות להביא לשלום באזור המבוסס על וויתורים ישראליים שונים, מבינות מדינות אלו כי יכולתה של ישראל לבצע ויתורים כאלו בפועל הנה מוגבלת ביותר וכי אחיזתה בשטחי יהודה ושומרון הנה חיונית לביטחונה.[3]

מדיניות ישראלית שתדע לעמוד על האינטרס הישראלי ולהעצים את מוקדי התמיכה הבינלאומיות בו, תוכל לנווט את ישראל לקראת עתיד טוב בטוח ויציב יותר.

 

 

א.     האיום הבליסטי והעל-קונבנציונאלי

המערערים על הצורך בהחזקת שטחים בעידן המודרני טוענים כי התפתחותם המואצת של טכנולוגיות הלחימה מייתרות למעשה את הצורך הטקטי והאסטרטגי בשטח. לפי תפיסה זו, שיטות הלחימה המודרניות הנן כה עוצמתיות, עד כי אין בכוחה של תפיסת ההגנה ה'קלאסית' – המבוססת על עומק אסטרטגי ומכשולים טבעיים – לספק מענה הולם לאיומים אלו. על כן, סבורים הללו, המענה האפקטיבי היחיד נותר בדמותם של הסכמים רב לאומיים ואזוריים, שנועדו לספק הגנה קולקטיבית לחבריהם, על ידי ניטרול הגורמים והמניעים למלחמה.

תפיסה זו עומדת בבסיסן של יוזמות מדיניות חדשניות, הקוראות למדינות לוותר על נכסים קרקעיים לטובת כינונן של מערכות הסכמים בי-לאטראליים. כפי שקבע שמעון פרס בספרו 'מזרח תיכון חדש':

"לקראת המאה העשרים ואחת מאבד עיקרון העומק האסטרטגי חלק ממשמעותו כחומת מגן בצורה. משום שהטילים עוברים מעליו והנשק להשמדת המונים הופך את העורף לזירת מערכה עיקרית..." (עמ' 63)    

בשורות שלהלן נבקש לעמוד על קביעה זו – האם יש בעידן הבליסטי והעל-קונבנציונאלי חשיבות לשטח ולטופוגרפיה?

האיום הבליסטי והמלחמה הקונבנציונאלית

עיקר פגיעתו של האיום הבליסטי היא בשיבוש שגרת החיים, על ידי הסבת נזקים לתשתיות, אוכלוסייה ומתקנים חיוניים. בשל כך, לאיום זה עשויות להיות השפעות קריטיות על יכולות גיוס המילואים של צה"ל. דוקטרינת המגננה הישראלית מבוססת על מאמץ בלימה בקו הגבול של הצבא הסדיר – המהווה כ15% מכלל כוחו של צה"ל – למשך כ 72 שעות, עד לגיוס עוצבות המילואים והצטיידותם. במשך זמן זה שומר חיל האוויר על 'שמים נקיים', ומאפשר בכך לכוחות המילואים להצטייד ולהתארגן באין מפריע.

בהקשר זה, נודעת למתקפה בליסטית חשיבות עצומה: גיוס כוחות המילואים תחת מתקפת טילים עשוי להשתבש ולארוך זמן רב מהמתוכנן. חיילי המילואים יתעכבו בהתגייסותם, בשל רצון לדאוג למשפחתם וקרוביהם; עומסי תנועה ופגיעה בתשתית התחבורה יאטו את התנועה אל הבסיסים ואל החזית; העסקה נוספת של חייל האוויר בהשמדת משגרי טילים, תפגע בסיוע הצמוד הניתן לכוחות הקרקע המתגוננים.[4]

הערכות נכונה לקראת מצב כזה צריכה להניח אפוא, כי הכוחות הסדירים יאלצו להחזיק מעמד בהגנה זמן ממושך יותר מהמתוכנן וללא סיוע אווירי כנדרש.

 בשל כך, יזדקק צה"ל להיערכות על פי תנאים הבאים:

א.      התבצרות בקווי הגנה אופטימאליים, תוך ניצול מלא של מכשולים טבעיים וטופוגרפיה.

ב.      החזקה של שטחים שולטים המאפשרים תצפית טקטית יעילה בזמן אמת, ופריסת נ"מ להגנה.

ג.       החזקה בקווים בעלי עומק טקטי המאפשרים ניהול קרבות נסיגה ותמרון, בכדי להקנות זמן נוסף לכוחות המילואים.

כאשר מדובר בגבולה המזרחי של ישראל, קווי ההגנה היחידים המסוגלים לענות לתנאים אלו חייבים להתבסס על הרכס ההררי של יהודה ושומרון. רכס זה מאפשר ניצול של המכשול הטבעי ושטחי ההשמדה הנרחבים של בקעת הירדן, הנתונה לשליטה ישראל באש ובתצפית.

האיום הבליסטי עשוי לשבש את גיוס המילואים ולהאריך את שלב הבלימה של הכוחות הסדירים. לצורך זה זקוק הצבא הסדיר לגבולות אידיאליים להגנה, דבר המחייב שליטה ישראלית ברכס הרי יהודה ושומרון.

חשיבות השטח בעידן הגרעיני

פיזור אוכלוסין

אחת הדרכים המרכזיות להתמודדות מול איום גרעיני או כימי נוגעת להערכות נכונה של האוכלוסייה. הכנת מערכת מקלטים ומיגון, הכנת מאגרי מזון וציוד רפואי סטריליים והכנה מנטאלית של התושבים להתמודדות עם מתקפה, עשויים להפחית במידה ניכרת את כמות הנפגעים.

ואולם, בהינתן התרעה מתאימה, העדיפות העליונה תינתן לפיזור האוכלוסייה ולהרחקתם ממוקדי ההפצצות. למטרה זו, הרי יהודה ושומרון מהווים פתרון אידיאלי: קרבתם לאזורי ריכוז האוכלוסין של ישראל, המסתכמת במרבית המקרים בפחות מחצי שעת נסיעה, מאפשרת פינוי מהיר של האוכלוסייה. ואילו המבנה ההררי של הטופוגרפיה מבטיח פיזור יעיל של חומרים מסוכנים והרחקתם מהתושבים.[5]

הפוטנציאל של מתקפה גרעינית מחזק את הצורך בהחזקת שטחי יהודה ושומרון, כחלק ממערך ההגנה מפני איום על-קונבנציונאלי.[6]

הערכות האוכלוסייה לקראת מתקפה לא קונבנציונאלית מחייבת שטחים נרחבים לפיזור אוכלוסין. יהודה ושומרון הם המפלט היחיד למרבית תושבי גוש דן.

שובה של המתקפה הקרקעית

אחת ההצדקות להחזקתו – על פי פרסומים זרים –  של נשק גרעיני על ידי ישראל היא היכולת ליצור מאזן אימה אסטרטגי בינה לבין מדינות ערב. העובדה שישראל יכולה להשתמש בנשקה הגרעיני במקרה של תבוסה בשדה הקרב, מרתיעה את אויביה משאיפה להכרעה קונבנציונאלית. בשל כך, ובהתחשב בתבוסות שנחלו מדינות ערב בשדה הקרב, פנו הללו לאסטרטגיות עקיפות הכוללות שימוש בטרור ובלחץ מדיני בינלאומי במטרה להחליש ולבודד את ישראל.

מצב זה עשוי להשתנות באופן דראסטי במידה ומדינות ערב יחזיקו בארסנל גרעיני. במקרה כזה, ייווצר מאזן גרעיני אסטרטגי בין ישראל לאויביה, שיחזיר את אופציית ההכרעה הקונבנציונאלית. הסיכוי שישראל תשתמש בפוטנציאל הגרעיני שלה – אפילו במצב של תבוסה – ירד באופן משמעותי, ועימו אפקטיביות ההרתעה הגרעינית. מצב דומה התקיים גם באירופה במהלך המלחמה הקרה כאשר

"חשו מדינות נאט"ו וכן מדינות ברית ורשה הכרח להנהיג מודרניזציה בצבאותיהן הקונבנציונאליים, משום שהן חסו תחת מטריית ההרתעה ההדדית, והבינו שרק מלחמה קונבנציונאלית אפשרית במצב כזה."[7]

לפי תרחיש זה, עשויה ישראל לעמוד מול מתקפות קונבנציונאליות תחת מטרייה גרעינית אזורית, דבר המחייב הערכות מחודשת לקראת מלחמה קרקעית. במקרה כזה על ישראל לבסס את קווי ההגנה שלה על גבולות ברי הגנה, מכשולים טבעיים ושטחים שולטים. וויתור על שטחי יהודה ושומרון על יתרונותיהם הטופוגרפיים, יותר את ישראל חשופה לסכנה רבה דווקא בעידן הגרעיני.[8]

ביטול יתרון הבלעדיות הגרעינית של ישראל יחדש את האיום הקונבנציונאלי על גבולותיה.
במצב זה ישראל זקוקה לגבול מזרחי בר-הגנה המבוסס על הרכס ההררי של יהודה ושומרון.

 

האיומים הבליסטיים והעל-קונבנציונאליים מחזקים את הצורך של ישראל בגבולות בני-הגנה חזקים, המבוססים על שליטה מלאה בבקעת הירדן וגב ההר.

ב.     האיום הקונבנציונאלי: עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה

אחת ההנחות של מצדדי תהליך השלום היא שחתימה על הסכמים אזוריים תוכל לבטל את האפשרות שתפרוץ מלחמה, וממילא תייתר את הצורך בחישובים ביטחוניים המבוססים על נתונים טריטוריאליים. הנחה זו היא הטיעון הנפוץ התומך במסירת שטחים תמורת שלום, שכן ל 'שטחים' ו 'לשלום' ישנה חשיבות זהה מבחינה ביטחונית, והמרתו של האחד בשני תוכל להשיג ביטחון.

טענה זו מבוססת על ההנחה שהמשטרים עמם נחתמים הסכמי השלום הנם משטרים יציבים, וכי שאיפות השלום שלהם מבטאות רגשות כנים מצד העמים בסביבה. רק כך, הגעה להסדרים אזוריים יכולה להוביל לביטחון מלא וודאי.

ואולם, במציאות המזרח תיכונית הנחה זו הנה בעייתית ביותר: המשטרים באזורנו הנם משטרים דיקטטוריים, המבוססים על מדינות מלאכותיות במידה רבה שנוצרו על ידי האימפריאליזם הבריטי והצרפתי בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. תנועות העומק העממיות תחת משטרים אלו מבטאים רחשי-לב אסלאמיים ופאן-ערביים, שאינם חותרים לשלום עם ישראל, אלא להשמדתה.

הנהלות מדינית נכונה במציאות כזו דורשת משנה זהירות, שכן משטרים אלו עשויים להתחלף במשטרים אחרים במהירות רבה, דבר שיותיר הסכמים והבנות שהושגו עם המשטר הקודם חסרי כל ערך. התקדים של המהפכה האיראנית עשוי לחזור על עצמו בכל אחת ממדינות האזור – החל ממצריים, ערש תנועת ה 'אחים המוסלמים' הפונדמנטליסטית; דרך ירדן אשר אוכלוסייתה הפלסטינית, המהווה כ 70% מהאוכלוסייה, נשלטת על ידי מיעוט האשמי; עבור בסוריה בה המיעוט העלאווי שולט באמצעים דיקטטוריים בקבוצות אחרות; וכלה בלבנון אשר הפסיפס האתני והתרבותי שלה אינו מהווה בסיס למשטר יציב כלל.

ההתפתחויות האחרונות בעיראק בעקבות הנסיגה האמריקאית עשויות להוביל לעלייתו של כוח שיעי משמעותי ממזרח שיחבור עם הרפובליקה האסלאמית האיראנית. כוח שכזה עשוי להוות איום משמעותי על היציבות בירדן, כך שלמרות הסכמי השלום הרשמיים עם ממלכה זו אפשרות האיום על ישראל ממזרח טרם חלפה.

המהפך באוריינטציה המדינית הטורקית שחל בשנים האחרונות, הוא תקדים מסוכן שעשוי להתרחש בכל אחת ממדינות האזור – מתונות וקיצוניות כאחת.

מדיניות נבונה צריכה להתחשב במגוון התפתחויות עתידיות אפשריות,
ולא להתבסס על המצב המדיני הנוכחי.

 

תפיסת המגננה במלחמה הקונבנציונאלית

על פי תורות לחימה שהתפתחו במאה האחרונה לאור ניסיונם של עמים שונים, בכדי לבסס קו הגנה יעיל יש צורך בשלשה רכיבים:

א.      מרחב לחימה בעומק הדרוש, המאפשר פריסה בשלבים של כוחות מגן מתאימים, שיוכלו לתמרן בו.

ב.      כוח עתודה בעוצמה מספקת המסוגל לנוע במהירות, להדוף את התקפת האויב ולבטל את הישגיו הראשוניים.

ג.       מרחק מספיק מהעורף האסטרטגי, אשר כיבושו או פגיעה בו עשויים לערער את יכולת העמידה הצבאית של המדינה.

אלוף (מיל.) יעקב עמידרור מסכם הנחות אלו כך:

"מאחר ששום מערכת הגנתית לא תישאר כפי שהייתה בתחילת המתקפה ואין שום יכולת להבטיח שקו ההגנה לא ייפרץ, יש צורך בעומק. תכליתו לאפשר פריסה של כוחות עתודה ואת יכולת התמרון במרחב כדי להשיג את הזמן הדרוש להפעלתם, לפני שכוחות האויב יאיימו על העורף האסטרטגי של המדינה."

לאור עקרונות אלו, תכנית ההגנה של נאט"ו בזמן המלחמה הקרה, למשל, התבססה על עומק אסטרטגי של כ 200 קילומטר, שכלל כמעט את כל המרחב של גרמניה, שנועד להוות את מרחב ההכלה של צבא תוקף. במרחב זה תכננו כוחות נאט"ו לנהל קרבות בלימה, התקפות נגד וקרבות תמרון במטרה להדוף מתקפה סובייטית.

ישראל בגבולות ה 'קו הירוק' לא יכולה לעצב תכנית הגנה המבוססת על עומק אסטרטגי. המרחק בין הקו הירוק לים התיכון נע בין 14 ק"מ באזור נתניה, ל 20 ק"מ באזור תל אביב. אזור זה ומישור החוף הדרומי לו, מכילים כ 70% מהאוכלוסייה בישראל וכ 70% מהייצור שלה. שטח זה אינו מאפשר מרחבי תמרון והכלה לקרב הגנתי ללא וויתור בלתי-הפיך על אזורים חיוניים, תוך סכנה של ביתור הארץ וניתוק הכוחות מבסיסי האספקה והייצור שלהם.

לעומת זאת ההחזקה ביהודה ושומרון מעניקה לצבא מגן עומק אסטרטגי של כ 55 ק"מ המאפשר ניהול קרבות הגנה ונסיגות טקטיות.

על בסיס עקרונות דומים גיבשו ראשי המטות המשולבים האמריקאיים מזכר שהוגש לשר ההגנה האמריקאי, רוברט מק-נאמרה, ב 29.6.1967 שעסק בגבולות הדרושים לישראל לאור תוצאות המלחמה. במזכר זה, שנחתם על ידי גנרל ארל וילדר ראש המטות המשולבים נאמר כך:

"מנקודת ראות צבאית טהורה ישראל תצטרך להחזיק בידה חלק מהשטחים הערביים שנכבשו כדי שיהיו גבולות בני הגנה מבחינה צבאית... [על פי] עקרונות טקטיים מקובלים כגון שליטה על שטחים שולטים, ניצול מכשולים טבעיים, חיסול מובלעות בשטח האוייב, ומתן אפשרות להגנה בעומק של מתקנים ומוסדות חשובים"[9]

עקרונות אלו באו לידי ביטוי במפה שהוכנה כחלק מתזכיר זה, המשרטטת את גבולות המינימום הדרושים לישראל:

 

השטח הכהה מסמן את השטחים החיוניים אותם חייבת ישראל להחזיק.

השטח הבהיר יותר מסמן שטחים מפורזים.
 

 

האיום התת-קונבנציונאלי: טרור וגרילה

ביחס לאיומי הטרור שעשויים לסכן את מדינת ישראל, תיתכן חשיבות רבה לשטחי יהודה ושומרון –   הן מצד האיום שעשוי להישקף למרכזי האוכלוסייה משטחים אלו, והן מצד יכולת השליטה על מעברי הגבול ונתיבי האספקה של ארגוני הטרור.

הטרור הבליסטי

הרכס ההררי של יהודה ושומרון חולש על מישור החוף והשפלה המכילים את מרבית האוכלוסייה האזרחית בישראל, ואת מוקדי התעשייה הגדולים שלה. באשר מטרתו של הטרור הינה לשבש את שגרת החיים האזרחית במדינה, שליטתם של ארגוני טרור בשטחים אלו תעניק להם את היכולת לשלוט למעשה בחיים האזרחיים של תושבי ישראל באמצעות ירי רקטות ומרגמות פרימיטיביות.

המפה שלהלן ממחישה את פגיעותה של האוכלוסייה הישראלית להתקפות טרור המבוססות על רכסי יהודה ושומרון.

 

ארגוני טרור המנצלים את הטופוגרפיה של יהודה ושומרון, מסוגלים לפגוע בשגרת החיים האזרחית והעסקית בישראל, ובכך לשבש חמורות את חיי התושבים.

טרור אנושי

במקרה של חדירת טרור רגלית, הרי שהמרחק בין קווי הגבול והבידוק לבין יעדי הטרור הוא גורם ראשון במעלה בקביעת סיכויי הצלחתה של הפעולה. בהינתן מידע מודיעיני והתרעות שונות, פרק זמן קצר ביותר עשוי להשפיע על יכולתם של כוחות הביטחון לאתר וליירט את גורמי הטרור. ככל שהמרחק אותו ייאלץ המפגע לעבור יגדל, תהפך פעילותו לממושכת יותר ולמורכבת יותר. הסתננות למרחקים ארוכים מחייבת השענות על תשתית מקומית תומכת ועל מקומות מסתור ידועים, באופן המותיר נקודות תורפה רבות המקלות ביותר על איתורו וסיכולו.

הרחקת יעדי הטרור מבסיסי היציאה של הטרוריסטים, והגדלת מרחב וזמן הסיכול העומד לרשות כוחות הביטחון, מחייב החזקה בשטח הרחב של יהודה ושומרון. כאשר מתקיימת נוכחות ישראלית קבועה בשטח זה הוצאת פעילות טרור נעשית מורכבת ומסובכת יותר, וסיכויי הצלחתה קטנים.

ההצלחה בסיכול הטרור מרצועת עזה בשנת 1971 נזקפת לפעילות האינטנסיבית של כוחות הביטחון בשטח, שבאה לידי ביטוי בהשגת מודיעין איכותי ובשליטה במוקדי הפעילות והייזום של הארגונים.[10]

ריחוק בסיסי הטרור ממרכזי האוכלוסייה משפר את יכולת הסיכול וההכלה של הטרור על ידי כוחות הביטחון.

שליטה במעברי גבול ובדרכי ההספקה של הטרור

הצלחתו של ארגון טרור מושפעת במידה רבה מאיכות האמצעים שבידיו ומרמתם הטכנולוגית. ארגון טרור המבוסס על הברחות ספוראדיות ועל ייצור ביתי של נשק פרימיטיבי הוא בעל יכולות שונות לחלוטין מאלו של ארגון המבוסס על אספקה סדירה של נשק תקני ושל טכנולוגיות מתקדמות. גם רמתם האישית של הפעילים וסוג האימון לו הם זוכים הנם בעלי השפעה רבה על איכותו של הארגון ועל יכולות הלחימה שלו.

בהקשר זה נודעת חשיבות רבה לשליטה על דרכי ההספקה של ארגון הטרור ועל היכולת למנוע ממנו הצטיידות ותנועה חופשית. שליטתה של ישראל במעברי הגבול המזרחיים של יהודה ושומרון הנם קריטיים לגבי יכולת ההתפתחות וההצטיידות של ארגוני הטרור בשטח. ארגונים שיוכלו להעביר ציוד ברמה גבוהה ולהוציא את אנשיהם לאימונים סדירים במחנות בחו"ל, ישדרגו את רמת פעילותם לרמות שעשויות להוות איום קיומי על ישראל.

ההבדל בין יכולותיו של החמאס, אשר נאלץ לסמוך על אספקה צבאית מוברחת ודלילה, לבין יכולותיו של ארגון החיזבאללה, הנשען על אספקה סדירה ואיכותית, תלויים במידת השליטה של צה"ל בנתיבי אספקתם. מסירת השליטה בנתיבי האספקה לידי גורם זר תגרום להתעצמותם של ארגוני הטרור ולהגברת איום הטרור על ישראל.[11]

גבול ישראלי מזרחי הנשען על בקעת הירדן הנו המפתח לשליטה בדרכי ההספקה של ארגוני הטרור, ולשימור רמתם המקצועית הנמוכה.

ה.     זכותה של ישראל לגבולות בני הגנה

ההכרה כי מדינת ישראל זכאית לגבולות ברי הגנה, שיאפשרו לה תכנון אסטרטגי-ביטחוני יציב נפוצה בקרב מרבית מבעלות הברית שלה במערב.

כאשר ישראל הרחיבה את גבולותיה, עם סיומה של מלחמת ששת הימים, נושא זה עלה לדיון בינלאומי במסגרת המאבק על ניסוחה של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שסיימה את המלחמה. במסגרת החלטה זו נקבעו כללי המסגרת לשלום שייכון באזור אחרי המלחמה, אשר כללו שני עקרונות מרכזיים:[12]

א.      על כל מדינות האזור לחיות בתוך גבולות בטוחים ומוכרים.

ב.      על ישראל לסגת מחלק מהשטחים אותם כבשה במלחמה.

אולם, בעוד שלגבי ניסוחו של הכלל הראשון (סעיף 1א בהחלטה) שררה בדרך כלל הסכמה, הרי שלגבי ניסוחו של הכלל השני (סעיף 1ב בהחלטה) נפלה מחלוקת עזה: נציגי מדינות ערב והגוש הקומוניסטי ניסו לקדם נוסח ממנו משתמע נסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו במלחמה. ואילו נציגי אנגליה וארה"ב התעקשו במודע על הנוסח שהתקבל, הדורש נסיגה ישראלית חלקית בלבד, באופן שתתקיים זכותה לגבולות חדשים וברי הגנה.[13]

החלטה 242 מכירה בזכותה של ישראל לקיום בגבולות בני הגנה, כולל סיפוחם של חלק מהשטחים שנכבשו במלחמה.

ההכרה בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממדיניות החוץ האמריקאית.

כך, הנשיא רונלד רייגן הכריז בנאום 1.9.1982:

"בגבולות שקדמו ל1967 הגיע רוחבה של ישראל  - במקום הצר ביותר – בקושי ל16 ק"מ. רובה המכריע של אוכלוסיית ישראל התגורר בטווח ארטילריה של צבאות עוינים. איני עומד לבקש מישראל לחיות שוב בצורה כזאת."[14]

עקרונות דומים נכללו במכתבו של הנשיא בוש לשרון מה 14.4.2004:

"ארצות הברית חוזרת ומביעה את מחויבותה לביטחונה של ישראל, ובכלל זה לגבולות בני הגנה. ולשמור ולחזק את יכולתה של ישראל להרתיע ולהגן על עצמה, בכוחות עצמה, נגד כל איום או צירוף אפשרי של איומים."[15]

 

הצורך של ישראל בגבולות בני הגנה נדרש הן כהגנה מפני איומים קונבנציונאליים, והן בכדי למנוע ולסכל פעילות טרור על אדמתה. צורך זה מוכר על ידי המשפט הבינלאומי, ועל ידי מדינאים אמריקאיים, בריטיים ואחרים. מדיניות ישראלית ביחס לשטחי יהודה ושומרון נדרשת להתחשב בצרכים ביטחוניים אלו, ויכולה להישען על תמיכה בינלאומית בעמדותיה.

נספחים

מזכר ראשי המטות המשולבים האמריקאי בעניין גבולות ישראל לאחר מלחמת ששת הימים:

מזכר אמריקאי בעניין גבולות בני הגנה