מאה שנים להצהרת בלפור

ב-2 בנובמבר 2017 נציין 100 שנה להצהרת בלפור שנתנה תוקף משפטי בינלאומי ראשון להקמתה של מדינת ישראל. בשנת 2012 פורסם דו"ח וועדת השופט אדמונד לוי ז"ל שעסק בנושא הבניה הישראלית ביהודה שומרון ובקעת הירדן. הדו"ח מציג את הצהרת בלפור כאבן הבסיס החוקי לתוקף המשפטי לבנייה ישראלית באזור זה וטוען כי הצהרת בלפור, יחד עם הצהרת הוועדה בסן רמו והחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, היו הקרקע להקמת מדינת ישראל ולעצמאותה, ואף לזכותה של ישראל לבנות ביהודה ושומרון ובקעת הירדן.

מצורף קטע מהפרק שעוסק בנושא המעמד החוקי של האזור במשפט הבינלאומי:

ביום י"ז בחשוון תרע"ח (2 בנובמבר 1917) פרסם הלורד ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, הכרזה לפיה "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", ובלשון המסמך שהופנה ללורד רוטשילד:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה [ארץ ישראל], ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

בהכרזה זו, הכירה בריטניה בזכותו של העם היהודי בארץ ישראל, ואף הביעה את נכונותה לקדם תהליך שיוביל בסופו להקמתו של בית לאומי עבורו בחלק זה של העולם. הכרזה זו שבה והופיעה, בנוסח שונה, בהצהרת ועידת השלום בסן רמו, איטליה, שהניחה את יסודות המנדט על ארץ ישראל, ובה הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה:

"הואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו ביניהן, שהממשל המנדטורי יהיה אחראי על ביצוע ההכרזה שניתנה במקור בשני לנובמבר 1917 על-ידי ממשלת הוד-מעלתו הבריטי, ואושררה על ידי יתר מעצמות הברית, לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, בתנאי מפורש שלא ייעשה דבר אשר יפגע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא יהודיות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי לו זוכים היהודים בכל ארץ אחרת...

נתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".

וכאן המקום להדגיש, כי בכתב המנדט (כמו גם בהצהרת בלפור) הוזכרו הזכויות "האזרחיות והדתיות" בלבד של תושבי פלשתינה אותן יש לשמר, ואין בו זכר להגשמתן של זכויות לאומיות של העם הערבי. ובאשר ליישום המעשי של הצהרה זו, נאמר בסעיף 2 של כתב המנדט:

"המנדטורי יהיה אחראי ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, כמפורט במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות עצמאיים, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלשתינה, ללא הבדל גזע ודת".

ובסעיף 6 של כתב המנדט נאמר:

"הממשל בפלשתינה, בעודו מבטיח כי הזכויות והעמדות של יתר חלקי האוכלוסייה אינם נפגעים, יסייע בתנאים נאותים לקידומה של ההגירה היהודית, וכן יעודד בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית כמוזכר בסעיף 4, התנחלות צפופה של יהודים על הקרקע, כולל אדמות מדינה וקרקעות בור שאינן דרושות לצורכי הצבור".

בחודש אוגוסט 1922 אישר חבר הלאומים את המנדט שנמסד לבריטניה, ובכך הוכרה, כנורמה המעוגנת במשפט הבינלאומי, זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו.

להשלמת התמונה נוסיף, כי עם הקמת ארגון האומות המאוחדות ב-1945, נקבע בסעיף 80 למגילתו, העקרון של הכרה בהמשך תוקפן של זכויות קיימות של מדינות ועמים שנרכשו מכוח המנדטים למיניהם, כולל כמובן אותן זכויות של היהודים מכוח המסמכים המפורטים לעיל להתיישב בשטחי ארץ ישראל:

"למעט כפי שיוסכם בהסכמי נאמנות אינדיווידואליים ... שום דבר בפרק זה לא יפורש לכשעצמו באופן כלשהו שישנה את הזכויות של כל מדינה או עמים או את תוקפם של כלים בינלאומיים קיימים אשר חברי האומות המאוחדות עשויים להיות בהם צד".

בחודש נובמבר 1947 אימצה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את המלצתה של ועדה שהקימה, לחלוקתה של ארץ ישראל שממערב לירדן לשתי מדינות: מדינה ערבית ומדינה יהודית. אולם תוכנית זו לא מומשה, וממילא לא קנתה אחיזה במשפט הבינלאומי, הואיל ומדינות ערב דחו אותה ופתחו במלחמה כדי למנוע את יישומה והקמתה של המדינה היהודית. תוצאות המלחמה קבעו את המציאות המדינית מכאן ואילך: בקווים שהשיגה במלחמה קמה מדינה יהודית. מאידך, המדינה הערבית לא קמה, ובשטחים שנכבשו על ידי מצרים וירדן (חבל עזה, יהודה ושומרון) שלטו מדינות אלו. בהמשך, דרשו מדינות ערב, שלא הכירו בתוצאות המלחמה, לכלול בהסכם שביתת הנשק את ההצהרה כי אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי. חרף זאת, באפריל 1950 סיפחה ירדן את שטחי יהודה ושומרון, בניגוד למצרים אשר לא תבעה ריבונות על רצועת עזה. אולם, הסיפוח של ירדן לא קיבל אחיזה משפטית, ואף רוב מדינות ערב התנגדו לו, עד שבשנת 1988 הכריזה ירדן שאינה רואה את עצמה כבעלת מעמד באותו אזור.

בכך הושב מעמדו החוקי של השטח למעמדו המקורי, לאמור, שטח שנועד לשמש בית לאומי לעם היהודי, אשר היה בימי השלטון הירדני בבחינת "בעל זכות חזקה" שנעדר מהשטח במשך מספר שנים מכורח מלחמה שנכפתה עליו, ועתה שב אליו.

לצד המחויבות הבינלאומית לנהל את השטח ולדאוג לזכויות האוכלוסייה המקומית ולסדר הציבורי, לישראל הייתה אפוא הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחים אלה, וכך סברו ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם הן בחרו שלא לספחם, אלא לנקוט בגישה פרגמאטית כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום עם נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב. ישראל לא ראתה איפוא את עצמה ככוח כובש במובן הקלאסי של הביטוי ולכן מעולם לא התחייבה לקיים את אמנת ז'נבה הרביעית ביחס לשטחי איו"ש ועזה. כאן המקום להוסיף, כי ממשלת ישראל אמנם אשררה בשנת 1951 את האמנה, אולם זו לא נקלטה בדין הפנימי על ידי חקיקה של כנסת ישראל, והסתפקה בהצהרה על קיום וולונטרי של ההוראות ההומניטאריות של האמנה. בעקבות כך נקטה ישראל במדיניות המאפשרת לישראלים להתגורר מרצונם החופשי בשטח בהתאם לכללים שנקבעו על ידי השלטון הישראלי ובפיקוח המערכת המשפטית הישראלית, תוך שנוכחותם המתמשכת כפופה לתוצאתו של תהליך המשא ומתן המדיני.

נוכח האמור, שוב אין לנו ספק כי מנקודת מבטו של המשפט הבינלאומי, הקמתם של ישובים יהודיים באזור יהודה ושומרון אינה לוקה באי-חוקיות.