טרור השפכים

בשנים האחרונות אנו עדים למגמה כלל-עולמית של הגברת המודעות לחשיבות השמירה על הסביבה שבה אנו חיים ולשיקום נזקים שכבר נעשו. אנו רואים בכך שמירה על המין האנושי ודאגה לאיכות חיים טובה בהווה ובעתיד. גם מדינת ישראל מתמודדת עם בעיות בתחום השמירה על הסביבה, ומנסה למצוא פתרונות לבעיות אלה.

ההתפתחות הטכנולוגית הגבירה את המודעות ותרמה להעלאת איכות החיים מחד, ומאידך הגבירה את הפגיעה בסביבה בדילדול משאבי הטבע, הפרה את האיזונים האקולוגיים ויצרה זיהומים סביבתיים שהולכים ומתגברים, ובהם שפכים ביתיים ותעשייתיים.

במרחב מדינת ישראל נמצא אזור יהודה ושומרון במקום רגיש מאוד לזיהומים סביבתיים. זאת בשל הגובה הרב שלו וזרימת הנחלים ממנו לעבר מישור החוף ובקעת הירדן, וכן בשל הימצאותו באזור הידרולוגי רגיש שממנו ניזון מאגר המים הטבעיים התת-קרקעי הגדול של מדינת ישראל – אקוויפר ההר.

בחודש האחרון (יוני 2017) יצא דו"ח חדש של רשות המים, השירות ההידרולוגי ורשות הטבע והגנים, ובו נבדקה הערכת עומסי הזיהום משפכים המגיעים מנחלי יהודה ושומרון לשנת 2016. התוצאות החמורות, שמפורסמות כאן לראשונה, מציגות מחדל חמור הולך ומתמשך.

הסוקרים של רשות המים ורשות הטבע והגנים בדקו ארבעה נחלים מרכזיים בתדירות חודשית במשך השנים 2016-2014: נחל חברון, נחל קדרון, נחל מודיעים ונחל שכם. נחלים אלה הם נחלי אכזב, אליהם מסולקים שפכים גולמיים הזורמים על פני השטח, מחלחלים לאקוויפר וזורמים לשטחי מישור החוף והנגב. בכל הנחלים התגלו ערכים גבוהים ביותר של זיהום, בעיקר משפכים המגיעים מהרשות הפלשתינית.

מערך האיסוף והטיפול בשפכים ביהודה ושומרון נמצא בפיגור רב ביחס למצב בישראל. מרבית הכפרים והערים ברשות הפלסטינית מסלקים את השפכים לסביבה ללא טיפול בסיסי, תוך פגיעה משמעותית בשטחים הפתוחים בכלל, ובאקולוגיה הנחלית בפרט. שפכים גולמיים זורמים לסביבה, בהזרמה לנחלים או בבורות ספיגה, ואלה גורמים נזקים חמורים לסביבה בשל הרגישות ההידרולוגית הגבוהה של האזור.

הנתונים שמופיעים בדו"ח מזעזעים, והם מציגים בפנינו את 'טרור השפכים'.

כמות השפכים המיוצרים ביהודה ושומרון היא 90 מיליון מטר קוב בשנה. מתוכם 69 מלמ"ק (77%) שפכים מגיעים מיישובים ומתעשייה של הרשות הפלשתינית, ו-21 מלמ"ק (23%) שפכים מגיעים מיישובים ומתעשייה ישראליים.

מתוך כלל השפכים של הרשות הפלשתינית, רק 9 מלמ"ק (13%) מטופלים. שאר השפכים, שהם 60 מלמ"ק (87%), לא מטופלים ומזהמים את האזור הרגיש בהר. ביחס לנתונים אלה המצב בהתיישבות הישראלית הוא טוב מאוד, גם אם טעון שיפור. 19 מלמ"ק (90%) מטופלים, ורק 2 מלמ"ק (10%) אינם מטופלים כיאות.

בכנס שנערך באוניברסיטת תל אביב בחודש ינואר האחרון, בנושא סביבה חוצת גבולות, הוצגו נתונים חמורים נוספים על הכשל בהקמת מתקני טיפול שפכים (מט"ש) במימון ארגונים בין-לאומיים עבור הערים והכפרים הערביים באזור. עד שנת 1995 טיפל בשפכים רק מט"ש אחד, שהוצב באל בירה. לאחר הסכמי אוסלו, בין השנים 2012-1995, לא הוקם שום מט"ש. החל משנת 2013, במימון ארגונים ומדינות שונות, מוקמים באיטיות שמונה מט"שים, אחדים מהם מאושרים כבר שנים.

הדו"ח החדש משקף בצורה מרוכזת את מה שאנחנו יודעים זמן רב – הנחלים הגדולים והמרכזיים ביהודה ושומרון הפכו למובילי ביוב ולא למנקזי נגר עילי. אנו יכולים רק לדמיין את הזעקה שהייתה נשמעת לו נחל ערוגות, נחל עמוד, נחל כזיב או נחל ציפורי היו מובילים כמויות אדירות של ביוב ופוגעים בסביבה, ואת הדרישה למצות את הדין עם האחראים. רק ביהודה ושומרון מתאפשרת הפקרות סביבתית כזו בנחלים מרכזיים, כמו נחל פרת, נחל קדרון, נחל תרצה, נחל שכם, נחל אלכסנדר ועוד. הפקרות זו פוגעת בכל תושבי האזור, יחד עם תושבי מישור החוף ואגן ים המלח, בלי קשר לדעות פוליטיות או למקום מגורים.

היעדר תוכנית סביבתית מרחבית וסטנדרטים לתכנון וביצוע כמו בשאר חלקי הארץ הם אחד מהגורמים העיקריים למצב זה, כמו גם חוסר במעורבות ציבורית בנושאים ירוקים.

ממשלת ישראל והמנהל האזרחי חייבים להכריז על מערכה כוללת לטיפול בשפכים, להגדיר את איום הביוב כאיום חוצה גבולות ולגבות מחיר אישי מהאחראים לזיהומים.