גבולות זמניים – צרות נצחיות
היוזמה החדשה, להכריז על הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, הנה בעייתית ביותר מכמה סיבות מרכזיות:
א. דה-לגיטימציה לישראל:
● על פי החוק הבינלאומי העם היהודי זכאי להקים מדינה על כל השטח שבין הים לירדן. זכות זו הוכרה בכתב המנדט על ארץ ישראל, והיא העומדת בבסיס הלגיטימציה של העם היהודי בארצו.
● הכרה בזכות של עם אחר באותה ארץ, שוללת למעשה את התשתית החוקית לקיומה של ישראל. מדינה יהודית המכירה ב 'מדינה פלסטינית' הנה למעשה מדינה לא לגיטימית, באשר היא שוללת מעצמה את הבסיס החוקי לקיומה.
ב. ביטחון ומלחמה בטרור:
● מחקרים שעסקו בנושא הוכיחו כי הגורם היעיל ביותר למניעת טרור היא הפעילות היזומה שנוקט צה"ל בשטחי הרשות. על פי המחקרים, מבצעים חוזרים אלו הם שהביאו לירידה החדה בפיגועי ההתאבדות מאז מבצע 'חומת מגן' באביב 2002.
● שטח ריבוני פלסטיני בעל הכרה בינלאומית לא יאפשר פעילות צבאית ללוחמה בטרור. כל פלישה לשטחם תחשב הפרה של הדין הבינלאומי, ותגרור סנקציות וגינויים חמורים.
● הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית תעניק תשתית יציבה לארגוני הטרור, אפילו בגבולותיה הזמניים. דבר שיגביר את האיום הנשקף למרכזי אוכלוסייה בישראל.
● היציאה מרצועת עזה בשנת 2005 הביאה לעלייה חדה בשיגור הרקטות מהרצועה לעבר ישראל. בעוד שבשנת 2005 כולה נורו 179 רקטות בסך הכול לעבר ישראל, הרי שבשנת 2006 נורו 946. תקדים זה מהווה תמרור אזהרה ברור.[1]
ג. אין קץ לסכסוך:
● המדיניות הבסיסית של הרשות הפלסטינית מתווית על פי תכנית השלבים של אש"ף, השואפת להשמדתה של ישראל. מדיניות מוצהרת זו לא השתנתה בעקבות הסכם אוסלו, ויו"ר הרשות עבאס עצמו הודה בעבר כי אינן בינו לבין החמאס מחלוקת של ממש.[2]
● הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים לא תועיל לקידום השלום, היות ומטרתם של הפלסטינים אינה שלום אלא השמדת ישראל. 'סוגיות הליבה' אותן יבקשו לפתור קודם לשאלת הגבולות אינן סוגיות משניות, אלא נוגעות לשורשיו הבסיסיים של הסכסוך – שאלת הפליטים ושאלת ירושלים הן הבסיס למאבקו של אש"ף, וסוגיות גבול משניות לעולם לא ישנו עובדה זו.
● מדינה עצמאית זכאית למגוון זכויות הכוללות גישה למשאבים, גישה לים ולדרכים בינלאומיות. ברגע שתוקם מדינה פלסטינית מוכרת, יתחיל הדיון על זכויותיה של אותה מדינה. יישמעו תביעות לבעלות על אקוויפר ההר, תביעות למוצא אל הים, למעבר בטוח אל רצועת עזה, לשליטה במעברי הגבול עם ירדן וכדומה. כל התביעות האלו כבר נשמעו בעבר, ורק יגברו עם הקמתה של מדינה מוכרת ולגיטימית על פי הדין הבינלאומי.
ה. קבורתו הסופית של המשא ומתן
● פעולות חד-צדדיות מייתרות את הצורך במשא ומתן לחלוטין. כאשר ההנהגה הפלסטינית משיגה את דרישותיה ללא צורך בוויתורים מצידה, אין להם שום תמריץ להמשיך בניהולו של המו"מ.
● אבו מאזן עצמו הכריז בראיון לדנה ויס ב 'פגוש את העיתונות' כי הוא לא יסתפק בגבולות זמניים וכי הוא שולל את יוזמת נתניהו. הצהרה זו הופכת את הרעיון כולו למעשה ללא רלוונטי.
ו. הלחץ הבינלאומי מוגבל
בניגוד לדימוי הרווח בישראל, הלחץ הבינלאומי המופנה כלפי המדינה בנושא הינו מוגבל. לישראל יש מספר מוקדי תמיכה משמעותיים, אשר מינוף נכון שלהם יכול לשנות את תמונת המצב לחלוטין.
● הקונגרס האמריקאי מהווה בסיס תמיכה עקבי לישראל, והביע את עמדתו באופן חד-משמעי בנושא בעצומה שהוגשה לנשיא אובמה ערב ההצבעה באו"ם על גינוי ההתנחלויות בפברואר האחרון. לחץ זה כפה למעשה על הנשיא להנחות את נציגת ארה"ב באו"ם, סוזן רייס, להצביע נגד ההחלטה.
● מדינות רבות בעולם מצויות בסכסוכים טריטוריאליים עם קבוצות בדלניות בעלות תביעות עצמאות דומות לתביעות הפלסטיניות (ספרד והתנועה הבדלנית הבסקית, הודו וחבל קאשמיר, ועוד). תמיכה בעצמאות הפלסטינית עשויה לגרור 'צונאמי' אמיתי של החלטות דומות ביחס למדינות אלו. בשל כך מדינות אלו עשויות להתנגד עקרונית ליוזמה הפלסטינית.
