פרטנרים מדומיינים – מערפאת לעריקאת

הדלפת תכני המו"מ בין ישראל לפלסטינים הוצגו בתקשורת כעדות לאופי ה"מתון ושוחר שלום" של הנהגת הרשות. הנהגה זו, כך נחשף כביכול, הציעה בתקופת אולמרט הצעת פשרה היסטורית בנוגע לירושלים, התנחלויות וזכות השיבה. וכיוון שהצעה זו נדחתה על ידי ישראל, הרי שבה יש לתלות את כישלונן של השיחות.

אולם, מעיון בגוף המסמכים קשה להבין באיזו פשרה בדיוק מדובר. בעוד שישראל נדרשת לנסיגה מלאה כמעט (95% לערך) משטחי יו"ש, כולל פינוי אזרחים נרחב, הרי שהפלסטינים כמעט שאינם מוותרים על אף אחת מדרישותיהם העקרוניות.

למרות פשרה מסוימת בגזרת ירושלים, נדרשת מישראל נסיגה חסרת תקדים ומסוכנת הכוללת פינוי יישובים בהיקף עצום:

·         פינוי העיר אריאל המאוכלסת בכ 33,000 תושבים וסטודנטים

·         פינוי או השארה תחת מדינה פלסטינית של העיר מעלה אדומים המונה 40,000 תושבים

·         פינוי מוחלט של כל בקעת הירדן וים המלח, כל יישובי מרכז השומרון, בנימין וגב ההר המונים כ120,000 תושבים .

·         פינוי שכונת הר חומה בירושלים.

העיר אריאל, בקעת הירדן והעיר מעלה אדומים מצויים בקונצנזוס ישראלי נרחב. נסיגה ממרחבים אלו אינם התקרבות בעמדות, אלא התרחקות.

זאת ועוד, במסמכים אלו אין הכרה רשמית מפורשת בזהותה היהודית של מדינת ישראל, וללא הכרה זו, הפלסטינים למעשה יכולים להמשיך בדרישותיהם

בטחון :

לפי המסמכים המודלפים, הסכימו ראשי צוות המו"מ הפלסטיני, סאיב עריקאת ואבו עלא, לפשרה הכוללת חילופי שטחים מצומצמים ביחס של 1:1, שייעשו על בסיס הכללים הבאים:

·         "חילופי שטחים לא ייעשו באופן הפוגע ברציפות הטריטוריאלית הפלסטינית. משמעות הדבר היא שחילופים אלו ייעשו רק בסמיכות לקווי 1967. בשל כך, סוגיית חילופי השטחים צריכה להידון באופן פרטני ולא ביחס לגושי התיישבות."

·         "אין לבצע חילופי שטחים משיקולי ביטחון. למשל, לישראל לעולם לא יהיה עומק אסטרטגי, בשל קרבתן של קלקיליה וטולכרם למרכזי האוכלוסייה. "

בהנחה כי פשרות מודלפות אלו – על אף ההכחשה הרשמית שלהם – משקפות נכונה את מרחב התמרון של צוותי המו"מ הפלסטיני, יש בכך בכדי להעלות סימני שאלה קשים על עצם יכולתה של ישראל להגיע להסכמה כלשהי עמהם.

המשמעות של פשרה על פי עקרונות אלו היא למעשה שלילת זכותה של ישראל לקיום בטוח בגבולות ברי הגנה, על ידי החזרתה למציאות הטריטוריאלית שקדמה למלחמת ששת הימים. במציאות זו, מרכזי התעשייה והמגורים של ישראל יחזרו להיות אזורי ספר, הנתונים לאיומים מתמידים. כפי שהוכיח הניסיון בנסיגה מגוש קטיף ורצועת עזה.

בהתעקשות זו, שוללים למעשה הפלסטינית את הבסיס החוקי המוכר למו"מ במזרח התיכון כפי שנוסח בהחלטת האו"ם 242, הקובעת כי

"השכנת שלום צודק ובר קימא במזרח התיכון יושתת על... כיבוד והכרה של הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור, ושל זכותן לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים"

וכפי שהצהיר נשיא ארה"ב הקודם ג'ורג' בוש:

"ארצות הברית חוזרת ומביעה את מחויבותה לביטחונה של ישראל, ובכלל זה לגבולות בני הגנה..."

המסקנה העולה מפרשיית הדלפה זו היא כי העמדה הפלסטינית המתונה ביותר, זו המוכתרת כ "הזדמנות היסטורית חד-פעמית", אינה משלימה עם צרכיה האלמנטאריים של מדינת ישראל, ואינה מכירה במסגרת המשפטית המוכרת לניהול המגעים המדיניים באזור.