זמן לזכור

15 שנה חלפו מאז הימים שבהם הכל התכנס לזמן קצר כל כך. אחרי חודשים של מאבק, משאל עם, רצח משפחת חטואל, הפגנות, שרשרת כתומה, מסתננים, שערים נעולים, תפילות ודמעות אינסוף. בתוך מספר ימים הגוש נותר יתום מישובים יהודיים, כך גם צפון השומרון. השנים שחלפו הביאו איתם את אדוות הקיץ ההוא, שאלות, דילמות, שינויים חברתיים. העובדה שעל חלקן אין עדיין תשובות הן בדיוק הסיבה לזכור ולהזכיר את הקיץ הנורא ההוא של 2005.

קיץ 2005, ימי העקירה היו רגעים שאיימו לפלג את העם, היו ימים שבהם עולם הערכים שלנו עמד למבחן. הצורך לגעת שוב בימים ההם חיוני לנו כחברה כיוון שפרספקטיבה של 15 שנה כבר מעניקה יכולת להבין יותר לעומק את התהליכים, גם אם לא לכולם נמצא תשובות וגם אם חלקם עדיין בתהליכי התהוות. קחו למשל את השיח סביב ההחלטות שהתרחשו בכפר מימון, מבלי לקחת עמדה, ברור היום שלאותן החלטות היו השלכות על חילופי הדורות בהנהגת ההתיישבות. כך גם כלפי תחומים רבים אחרים, מעמדם של רבנים, שאלות אמוניות, שאלת ההתיישבות.

המרחק מאפשר לנו זמן להביט מתוך צהר קטן אל עצמנו וגם אל הציבור הישראלי כולו. לאורך הזמן אנחנו נחשפים לעוד ועוד ביטויים בתחומי האומנות שעולים ומספרים גם הם על ימי ההתנתקות. הצגות, סרטים, תערוכת צילומים, תערוכת ציורים, מופע סופקן וורד, שירים וכו'. אלה רק חלק מהביטויים שללא מרחק השנים לא היינו נחשפים אליהם, עובדתית לקח זמן לאומנים לעכל ולהוציא את התחושות והחוויות לידי ביטוי. בנוסף, לא בטוח שהציבור, זה שפונה בכוח הזרוע מביתו ואחרים שליוו את האירועים מרחוק היה מספיק חזק נפשית או קשוב דיו להיפתח לכאב ולעוצמות שחוו אחרים.

15 שנה אחרי, זהו בדיוק הזמן שבו מוטלת עלינו חובה לעצור לרגע ולשאול, מה קרה לנו בקיץ ההוא, לאן צעדנו משם? זה הזמן הנכון לבדוק מה הם הדברים שאנחנו עדיין נושאים בלבנו, מה הן התקוות שיצרנו ברגעים שאחרי והאם הגענו אליהם.

15 שנה חלפו, הרבה יותר מידי ימים שבהם גוש קטיף וצפון השומרון יתומים מהתיישבות יהודית וזה בדיוק הזמן לברר עם עצמנו מה קרה לנו אז ומאז. כיצד עלינו לנהוג גם עתה מול יישובים מעליהם מרחף סימן שאלה, בין אם מצד הדרג המדיני ובין אם מהחשש ממציאות ביטחונית ואי הצטרפות תושבים חדשים. האם רק כאשר מונחת חרב העקירה נכון לבוא ולחזק יישובים. אני מאמינה שמי שנאבק אז, כל אחד בעוצמה שבחר, ומי שנאבק גם היום על זיכרון הגוש וזיכרון היישובים לא רק שההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיו, הוא יידע ללמוד ממנה, לצמוח מתוכה ולהתגייס טוב יותר למשימות הלאומיות שיש לפנינו.