המבצר עדיין לא בידינו

 "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו, בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו לנו את נחלת אבותינו" (ספר מקבים).

מילים אלמותיות אלו נכתבו על ידי שמעון החשמונאי, המנהיג והכהן הגדול שהביא לעצמאות המדינית של ממלכת החשמונאים, שאותה אנו חוגגים בחנוכה. שמעון, כמו שאר אחיו בני מתתיהו, נהרג ולא מת באופן טבעי. הרמב"ן ראה זאת כעונש משמים: "אף על פי שהיו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, נענשו עונש גדול.　כי ארבעת בני חשמונאי הזקן המולכים זה אחר זה,　עם כל גבורתם והצלחתם - נפלו ביד אויביהם בחרב,　שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ולא היה להם למלוך".

שמעון מצא את מותו במבצר דוק - המבצר הגדול בראש צוק הקרנטל. המבצר צופה על העיר יריחו, מוגן מכל עבריו, והוא הראשון שנבנה מבין מבצרי המדבר החשמונאיים, בסביבות 130 לפנה"ס. במבצר היו מאוכסנים כנראה אוצרות המחוז, ביניהם גם בושם האפרסמון היקר, שגדל ביריחו והיה יקר בשוויו מזהב.

שליט יריחו החשמונאי, תלמי בן חבובו שהיה חתנו של שמעון, קיבל מאנטיוכוס הבטחה למנותו למלך. הוא מתכנן מלכודת, ומזמין בשנת 135 לפנה"ס למבצר את חותנו שמעון, חמותו ושני גיסיו מתתיהו ויהודה שנקראו על שם הסבא והדוד, לסעודת טו בשבט: "אחרי כל התשועות האלה אשר הפליא שמעון לעשות לעמו ולארצו ואשר הבריח מעליה את צורריה, לא עלה על לבו כי אחד מראשי הצוררים האלה התגנב לארוב לו ולכל ביתו. ויהי בשנה השמינית, ויעבור שמעון בכל ערי ישראל לפקוד אותן, ויהי בבואו יריחו ויקדם תלמי את פניו בכבוד גדול מאוד, וימלא פיו חלקות ומחמאות ויעש משתה גדול במבצר אשר בנה לו אשר קרא שמו דאך. ויהי בעוד שמעון ובניו מיטיבים את ליבם ביין, הגיחו ממקומם האורבים אשר שם תלמי במחבוא, ויפלו בטח על שמעון הכהן הגדול ועל שני בניו ועל עבדיו אשר עמו, ויכום וימיתום" (יעבץ, תולדות ישראל).

בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס שומע זאת, וממהר להטיל מצור על תלמי, אשר מסתגר במבצר דוק. יוחנן בונה חומת מצור גדולה (דייק) ששרידיו נמצאים עד היום ממערב למבצר. לקומץ הנצורים אין סיכוי מול עוצמתו של הצבא החשמונאי הגדול, שבעזרת מכונות מצור כבדות ומיטב הנשק של אז עורך מצור על העיר. אך בכל פעם שיוחנן פותח במתקפה, מעלה תלמי את חמותו ואת אשתו, אחות יוחנן, על החומה ומענה אותן בעינויים קשים מול עיני יוחנן הכלות. תוך כדי העינויים, קוראת ליוחנן אמו להמשיך במתקפה ולנקום את נקמת אביו וממלכת החשמונאים מתלמי הבוגד, גם במחיר מותה. אך יוחנן לא עומד בלחץ הפסיכולוגי ומפסיק את המצור. תלמי בורח לרבת עמון, לא לפני שהוא רוצח את חמותו ואשתו, כעונש ליוחנן.

ברבות השנים המבצר ממלא תפקיד במרד הגדול, נכבש על ידי הרומאים, ננטש, וכנסייה ביזנטית נבנית על שרידיו. על ההר משתכנת קהילת נזירים, שמתנכלת ליישוב היהודי ששכן שם באותה תקופה - נערן, קהילה עם בית כנסת מפואר היושבת על מעיין נועיימה שמתחת לקרנטל. המתח מגיע לשיאו כשאחד הנזירים חוצה את הקווים ומתגייר, ועושה נפשות ליהדות. הנזירים יורדים מן ההר לתקוף את הקהילה ולתפוס את הנזיר הסורר, אך נתקלים במארב מתוכנן, שבסופו מגרשים היהודים את הנזירים מהמבצר.

חלפו שנות אלפיים. בהסכמי אוסלו, נכלל המבצר כחלק משטחי A שנמסרו לרש"פ. למרות הנתח ההיסטורי הלאומי הנכבד, הוא לא נכלל אפילו ברשימת אתרי המורשת הלאומיים שמקנים זכות גישה לישראלים. כנראה לכותבי ההסכמים לא היה מושג ירוק בהיסטוריה, או גרוע מכך, פשוט לא חשבו שמורשת היסטורית היא דבר בעל חשיבות. החלטה זו גזרה את גורלו של המבצר להזנחה ולהפקרות, טרף לשודדי עתיקות תאבי בצע. כותרות עמודים יפהפיות - אלו שהיו כבדות מידי מכדי שייקחו אותן בגלל תנאי השטח הקשים - זרוקות על פני השטח, והשרידים הביזנטיים והחשמונאיים שם נמחקים כדבר שבשגרה. אנו, בקואליציית שומרים על הנצח, פועלים מתוך אמונה כי חובתה המוסרית וההיסטורית של מדינת ישראל כלפי הדורות שעברו והדורות הבאים היא לשמור על אתרי המורשת הלאומיים והעולמיים שבתחומה, ללא הקשר פוליטי. על מנהיגי המדינה לזכור שגם הם יעמדו למשפט ההיסטוריה. כשלא יישאר דבר לדורות הבאים, האם הם יסתפקו בתירוצים על הסכם מדיני קצר ראות? כיצד יביטו מהימים ההם, אל הזמן הזה?