פינוי הוא חולשה – הכרעה היא עוצמה
החולשה אותה הציגה ממשלת ישראל בעת שהחליטה לוותר על שטחו של גוש קטיף הייתה בסך הכל עוד חוליה בשרשרת. השרשרת שאפשר למנות מתחילת אותו העשור ובה היו בין היתר הנסיגה המהירה מלבנון בחסות החשיכה, האינתיפאדה השנייה שגבתה חייהם של אלפי ישראלים וחיילים, ושנגמרה רק לאחר מכת המחץ של חומת מגן, ההתנתקות שלא הולידה כלום מלבד חיזוק החמאס והטרור ולאחריה מלחמת לבנון השנייה שריסקה סופית את הביטחון של העורף והלוחמים שנשלחו בלי לדעת למה. זו הייתה מראה שהציגה את ישראל החלשה, החבולה והמוכה משנים של אלימות, רצח, מחבלים מתאבדים, אוטובוסים מתפוצצים ופיגועי ירי. ישראל החלשה, ששכחה איך זה לנצח.
מאז ועד היום אנו עוסקים בסבבי לחימה. בעוד רה"מ נתניהו ממקד בצדק את מירב מאמציו בכדי למנוע את הגרעין האיראני, החמאס חוגג. הוא חוגג כי אין החלטה להכריע אותו אחת ולתמיד. זהו ארגון טרור בהגדרה הכי יבשה שלו, ודווקא שישנה לגיטימציה בינלאומית לחיסולם של יחידות טרור וארגונים טרוריסטיים, ישראל במצב הטוב שלה מבליגה על רקטות וטילים שנורים בטעות, ובמצב הרע שלה יורה פגז בודד על עמדה צבאית של החמאס, העשויה מענפי עץ ובד יוטה.
הישראלים רוצים לנצח, אבל הם כבר שכחו איך זה מרגיש. זיכרון הניצחון האחרון הוא די מעומעם. זה היה ב-1967 במלחמת ששת הימים. לאחריה, היו אלו ימי הזוהר של ישראל הקטנה שניצחה את צבאות ערב. אבל מאז, שקועים באופוריה הטיפשית, ההנהגה הישראלית עצמה את עיניה ערב מלחמת יום הכיפורים, נכנסה בלי לדעת למה לבוץ הלבנוני ב-1982 ויצאה מדרום המדינה עם הזנב בין הרגליים.
אפשר להאשים את כולם: ארגונים שחותרים לוויתורים תמורת שלום, גופים שלוחצים על הרגש האימהי נגד שליחת הלוחמים לקו האויב, מנהיגי מעצמות ומדינות ברחבי העולם שמפעילים את לחציהם נגד מדיניות ההכרעה ופוליטיקאים מבית שמאתגרים את השיח הפוליטי באמירות חלולות וריקניות. אבל בסוף אנחנו צריכים שההנהגה תכריע, בלי לפחד.
מבחן גוש קטיף היה מבחן לבדיקת עוצמתו של העורף, חוזקתם של המתיישבים שחרף האבידות מסביב הצהירו כי הם משם לא יזוזו. אף ארגון טרור או מחבל עם קלצ'ניקוב לא ינתק את זיקתנו ואחיזתנו ברגבי אדמת הגוש, הם אמרו. אבל הנהגה שלא האמינה בחוסנם של אזרחיה היא זו שהחליטה לפנות. המתיישבים אמרו: אנחנו חזקים כאן, אנחנו נשאר כאן למרות הכל. הממשלה אמרה: פינוי שלכם רק יחזק את מדינת ישראל. שתי אסכולות רחוקות זו מזו. ניצחון והכרעה למרות הכל מול חולשה ורפיסות.
לכן הגיע הזמן להחזיר את שיח הניצחון לשולחן. כן, לא לפחד מלהגיע להכרעה בכל מחיר, עד שהצד השני יניח את נשקו ויאמר לכולם "לא שווה לנו". ואנחנו אומרים, למען עתידכם הניחו את הנשק. איזה עתיד מעדיף אב לבנו? עתיד של נשק ביד ורימון בכיס או עתיד של תעודת בגרות ודיפלומה מאוניברסיטה?
איזה עתיד מעדיפה אם לבתה? עתיד של חגורת נפץ מסביב לבטנה או עתיד של רופאה מצילת חיים?כשאנחנו לא מגיעים להכרעה אנחנו למעשה גורמים למצב להתדרדר. הפלסטינים לא מבינים מה הישראלים רוצים באמת. היש עוד סיכוי לחזרה לגבולות 67'? הם שואלים את עצמם, ואם כן
– אולי כדאי ללחוץ עוד קצת כדי להגיע לדרישתנו, הרי ההנהגה הישראלית לא אומרת מה היא רוצה באמת. ישראל צריכה להחליט שטרור ואלימות יענו בחוזקה ובאגרסיביות, וללא פרופורציה.בכל מקרה החלופות ברורות - המשך המצב הנוכחי בו סבבי לחימה, הסלמה וירי רקטות "בטעות" הם דבר שבשגרה, או הכרעה וניצחון. להביא למצב בו ישראל היא כזו שאף אחד לא יכול לערער על הימצאותה כאן לעד. זוהי משימתה של הממשלה הבאה.
