דרוש Restart למאה הבאה
אלברט איינשטיין אמר פעם שההגדרה של אי־שפיות היא "לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". אם נשליך ממשפט זה על הניסיונות לקדם באזור תהליכים מדיניים ותהליכי שלום מסוגים שונים, אז אולי נצטרך לאשפז הרבה אנשים בתואנה לאי-שפיות.
קרוב למאה שנה שאומרים לנו שהדרך הנכונה לשלום בין ישראל לפלסטינים היא במשא ומתן מדיני וויתורים ישראלים, כשהמטרה היא לתת להם חלקים מארץ ישראל או מדינה בשטחי יהודה ושומרון. באופן שיטתי הפלסטינים היו אלו שהפרו את ההסכמים וגרמו לנהרות של דם עוד מראשית הציונות ומימיה הראשונים של מדינת ישראל: משנת 1948 עד שנת 1967 הם חיו תחת שליטה ירדנית ללא "כיבוש" ישראלי. זה לא מנע מהם להקים ארגון טרור רצחני בשם אש"ף שמטרתו לחסל לגמרי את מדינת ישראל. מלחמת ששת הימים נפתחה לאחר ששלוש מדינות ערב קמו עלינו להשמידנו. הסכמי אוסלו הופסקו בגלל הפרות סדר קשות של הרשות הפלסטינית תוך הפניית הנשק שניתן למשטרה הפלסטינית נגד חיילי צה"ל. מפגשי הפסגה בין ראשי ממשלת ישראל אהוד ברק ואהוד אולמרט, עם ראשי הרשות הפלסטינית בשנת 2000 ובשנת 2008, נחלו גם הם כישלון. הם היו מוכנים לתת להם כמעט הכל, כולל את ירושלים, אך בגלל דרישתם המוגזמת של הערבים לאשר מעבר של מעל 100,000 ערבים לתחומי מדינת ישראל, כאילו מדובר ב'פליטים', למרות היותם דור שלישי או רביעי לדור של 1948, הופסקו הדיונים.
גם בשנים האחרונות, כאשר ישראל רצתה לחזור לשולחן המשא ומתן, הופסקו השיחות לאור דרישת אבו מאזן לשחרר מחבלים רוצחים בעלי תעודת זהות ישראלית. מדינת ישראל אף הקפיאה את כל הבנייה ביהודה ושומרון במשך עשרה חודשים, כמחווה של רצון טוב, ואבו מאזן עדיין אחז בסירובו לשבת ולהגיע להבנות. בלי התחייבות ישראלית מראש לנסיגה מלאה לקווי '67, כולל ירושלים והכותל המערבי, וזכות השיבה, הוא לא היה מוכן להתחיל במשא ומתן.
הסכם שלום הוא התלכדות של אינטרסים משותפים כאשר כל צד מבין שזוהי נקודת הזמן הטובה ביותר בה הוא יוכל להשיג את רצונותיו המקסימליים. במשך שנים ניסו כולם לעשות שלום בין ישראל לרש"פ על בסיס אינטרסים מדיניים או לאומיים. פעם אחר פעם זה התפוצץ לנו בפנים.
המסקנה היא אחת - אין היום סיכוי להגיע לשילוב אינטרסים מהסוג הזה. המינימום שהפלסטינים דורשים לקבל אינו מתקרב למקסימום שממשלות ישראל היו יכולות לתת. לכן כל מהלך לפתור את הסוגיה הלאומית-מדינית יכשל. שוב ושוב.
מי שרוצה להצליח להביא את השלום לאזור, מחויב לעשות "RESTART" ולייצר חשיבה אחרת, שכוללת אינטרסים אחרים. הדרך הנכונה היא לשים את הפיתוח הכלכלי-אזרחי בראש סדרי העדיפות, ולהעביר את הנושאים המדיניים לתחתית הרשימה, אם בכלל.
יש היום מרחבי שיתוף פעולה על בסיס אינטרסים של פיתוח כלכלי, חינוך, תחבורה, תיירות, איכות חיים וסביבה נוחה למגורים עבור שתי האוכלוסיות במרחב. בתוך כך נדרשת עבודה אינטנסיבית לפיתוח תשתיות כבישים חשמל ומים, דבר שלא נעשה כאן כבר הרבה שנים.
כבר היום הנוכחות הישראלית באזור מסייעת להעלאת איכות החיים אצל שתי האוכלוסיות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא יחסי העבודה בתעשייה אשר מורידים באופן דרסטי את אחוזי האבטלה אצל ערביי האזור ומאפשרים להם להתפרנס בכבוד. הנתונים מדברים בעד עצמם: ביהודה ושומרון עומדים אחוזי האבטלה אצל התושבים הערבים על 18 אחוזים, כאשר ברצועת עזה מדברים על 52 אחוזי אבטלה. הסיבה המרכזית לכך היא יכולת התעסוקה שלהם בתעשייה ובחקלאות הישראלית המתאפשרת לאור עליונות צבאית ומודיעינית של צה"ל במרחב.
זו המשימה המאתגרת של השנים הקרובות. יצירת איכות חיים יחד עם בטחון אזרחי לתושבים, דבר שירגיע את האזור וירחיק ממנו גורמים קיצוניים. הגלובליזציה לימדה אותנו שלא הכל הוא תלוי שטח ומדינה, ואיכות חיים עם זכויות הפרט אינם נמדדים רק בזהות לאומית גיאוגרפית. באופן חסר תקדים היא פותחת בפני האדם הפרטי שלל אפשרויות לאיכות חיים ולהתפתחות אישית. אנחנו כבר רואים ניצנים לכך יום יום.
נכון, יהיו לכך הרבה מתנגדים שיצעקו, שיתקפו ואולי אפילו יפנו לדרך הטרור, אך אלו יהיו זעקות הקריסה של הדור הישן שהולך שוב בדרך המיועדת לכישלון, אלו שפועלים בדרך של אי-שפיות, על פי הגדרתו של איינשטיין.
אנחנו מאמינים בזכות של מדינת ישראל לריבונות ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן. אנחנו ילידי האזור והקשר ההיסטורי שלנו לכאן הוא חזק יותר מכל נרטיב אחר. זכות זו מעניקה לנו סמכות, אך היא מעניקה לנו גם אחריות לדאוג לעתיד האזור ולכל מי שחי כאן. המשימה כיום היא להעמיק את השורשים שלנו כאן ולחזק את הנוכחות הישראלית – יחד עם חשיבה אחרת שתביא עתיד טוב יותר לכל תושבי הארץ והעולם.
