כנס אילת לעיתונות 2018

כנס העיתונות באילת 2018, נפתח בפאנל סוער, בעיקר מצד הקהל, על עצם קיום השבטיות בחברה הישראלית. הדיון, אשר ניסה לשלב את מירב נציגי "השבטים" בישראל הוכיח את עצמו כמגביל. לא ניתן להגדיר את כמות השבטים, ולא ניתן לשייך כמעט ולו אדם אחד לשבט ספציפי אשר מגדיר אותו באופן מושלם. השיח עורר עניין ותגובות קולניות מצד הקהל, והותיר חותם אצלנו, הסטודנטים, ואצל חברי הפאנל גם אחרי הפאנל. בשיחה עם אחת מחברות הפאנל, ד"ר צגה מלקו, ניתן היה לשמוע את התסכול בקולה, בעיקר עקב היעדר תרבות הדיון בישראל וחוסר היכולת לשמוע דעה שונה. בעיניי, הפאנל הזה היה המשמעותי ביותר. הוא הוכיח לי עד כמה חשוב לדעת עובדות בשטח לפני שמדברים, עד כמה חשובה הסובלנות וההקשבה ויכולת הדיון. הכנס הציג "את המקום הנוח" של התקשורת הישראלית, אך בכל זאת, שקילת המילים והדעות האישיות הן שהובילו את אנשי התקשורת בכל פאנל. שמחתי על החוויה, למדתי המון והרגשתי כי אכן פגשתי אנשי מפתח בפוליטיקה ובתעשיית התקשורת הישראלית.

זכיתי להשתתף השנה בכנס העיתונות באילת. בזכות מועצת יש"ע ואגודת הסטודנטים של אוניברסיטת אריאל זכיתי למפגש מרתק ובלתי אמצעי עם תעשיית התקשורת. זאת הייתה הזדמנות נדירה לפגוש את אנשי התעשייה מקרוב וללמוד מהם איך עושים תקשורת באמת. נקודה אחת שבלטה לי במהלך הכנס היא הצעקות והריבים בפאנלים. קצת עצוב שלאנשים מהתעשייה קשה לכבד אחד את השני וכל פאנל מדרדר לצעקות ועקיצות.

כנס העיתונות באילת היווה בשבילי מפגש נדיר ומיוחד עם ליבה של העשייה התקשורתית. בנוסף, הכנס חידד אצלי נקודה - עיתונאים ואנשי תקשורת חייבים להיות מבוססים ומלאים בידע ומידע, ולא רק בנויים על כתיבה, ניסוח וצורת דיבור יפה. ראיתי אנשי תקשורת מכובדים ומוערכים שמדברים מאוד יפה, אך לפעמים ריקים מתוכן. דבר זה גרם לי לרצות להיכנס ולהיות בעצמי עיתונאי מן המניין ולהציב רף וסטנדרט גבוה יותר, משכיל יותר, חכם ומבוסס. כמו כן, אני רוצה להודות לאוניברסיטת אריאל ולמועצת יש"ע על ההזדמנות הכבירה שניתנה לי להציץ על עולם התקשורת בישראל מזווית שלא כל סטודנט מקבל.

כנס עיתונות הוא למעשה זירה, אליה מגיעים מתמודדים מכל קצוות הקשת הפוליטית ומכל פלטפורמות המדיה, חמושים בלשון חדה וידע אינטלקטואלי במטרה להתמודד בקרבות שיח אחד מול השני על נושאים העולים בחיינו. הנושאים יכולים להיות בעלי משמעות כבדה לאחד, בעוד שלרעהו זה יהיה דיון משעמם אשר איננו מצדיק את כמות הכיסאות באותו כנס.

אך זה הרבה מעבר לאקשן אינטלקטואלי. כסטודנט לתקשורת הנשלח לייצג את מעונו בזירה זאת אני נחשף לקולוסאום שבו כח המילה והידע הם השולטים. זהו בדיוק המקום להגיע עטוף בדגל ערכים ועקרונות אותם אתה כעיתונאי מייצג ומשמיע את קולך על מנת לשקף את עמדותיך לשבור את הסטיגמות על דגלך והצגת האמת מנקודת זווית בה אתה עומד.

כנס אילת לעיתונות זהו הזמן בו אפשר לראות את הקרביים של מובילי עולם התקשורת בארץ. זו ההזדמנות לראות קרבות מילוליים בין משתתפי הפאנלים ולראות כיצד כל אחד מהם רואה את התקשורת.

אחת התובנות שלי מהכנס, היא שההשתייכות לעולם התקשורת מאוד דינמית ומשתנה. בכנס ראיתי כיצד נוצרים מצבים שבהם תוקעים מרפקים אחד לשני, ומאידך יושבים יחד לכוס בירה בערב. כסטודנטית לתקשורת זוהי הזדמנות פז, בה יכולנו ליצור אינטרקציה ולקבל טיפים לעתיד ולקוות שאולי בעוד כמה שנים אני אהיה אחת ממשתתפות הפאנל.

היה היה פנס בודד בקצה שכונה, ואיזו שכונה זו הייתה. ובשכונה, ישבו אנשים אשר פנים אין להם, אך קולם נשמע למרחוק. החברים המכובדים מהגבעה שידם בממשל וחוק, היידעונים המשתקפים להם מן המרקע לעת ערב, והראשונים הקדמונים המשתמשים בעט כבחרב. חברי השכונה עולים לזירה עם לשון חדה וקול רם. לקול תשואות הקהל מתקוטטים מיהו הישר ומי המוחרם. ומיהו השבוי בקסם. עומד פנס בודד עם לב מכרסם. "מה העבודה הזו לכם? מתכבדים בקלונכם שלכם". "המתן", אמר לפנס העץ הזקן והמנחם, "המופע טרם הסתיים" והקרב נדם. אנשי השכונה מורידים המדים וכעת הם כאחד האדם. ויברכו איש את רעהו ועגל וכפיר ומריא יחדיו. "אכן זו מחלוקת הלל ושמאי", אומר בביטחון ללא רבב. ואני פנס בודד רוצה לדמות כמותם.

כנס העיתונות ה-12 באילת התקיים השבוע. כנס זה מהווה נקודת שיא חשובה בחייהם של אנשי התקשורת, הדוברים וכל שאר אנשי התעשייה הנפגשים יחד לשלושה ימים מרוכזים. השנה לקחתי בו חלק יחד עם עוד סטודנטים לתקשורת מאוניברסיטת אריאל. השתתפות בכנס מהווה אבן דרך משמעותית בחייו של עיתונאי, ובטח בחיינו, כסטודנטים שעוד רגע כבר קופצים למים העמוקים של עולם התקשורת בישראל. אין ספק שכולם שמעו והרגישו אותנו, הסטודנטים, ואף התעניינו בנו. העיתונאים התעניינו בנו, נתנו לנו טיפים וחלקו עימנו את ניסיון חייהם העשיר. תודה רבה למועצת יש"ע. חשוב מאוד לשמר לשנים הבאות את המסורת.

לצד כל הדברים היפים שאפשר להגיד על הכנס המכובד, ואפשר, אני יוצאת קצת פחות אופטימית לגבי העתיד שלנו כחברה. שנים של פוליטיקה מתוחכמת ויפה שלכאורה דוגלת בפלורליזם ושוויון זכויות הובילה את החברה שלנו בדיוק לכיוון ההפוך - לשבטיות, מחנאות ופילוג. אני לא אוחזת בדעה פוליטית מובהקת, אבל לגמרי היה אפשר לראות איך דווקא הצד שלכאורה מצטייר כנאור וסובלני, הדוגל בהקשבה ובחמלה הוא הצד הסותם פיות. הוא הצד הלא שוויוני. הוא הצד המפלג. היה נראה כאילו כל אחד מחברי הפאנל עסוק בלהראות עד כמה הוא טוב בהתפלפלות ובפילוסופיה ולא עד כמה מהותי לו לנסות להביא את החברה למצב טוב יותר. היטיב להסביר זאת במשפט יפה העיתונאי בן דרור ימיני: "עיתונאים הם אנשים שיודעים כמעט כלום על כמעט הכל, ולעומתם דוקטורים יודעים כמעט הכל על כמעט כלום".

כולי תקווה שהאנשים המובילים אותנו בתקשורת יזכו לחכמה (ידע), בינה (ידע ועשיה) ודעת (ידע, עשיה והפנמה) כדי שנוכל לחיות כחברה טובה יותר, אמיתית יותר.

כשאמרו לי שנבחרתי למשלחת הסטודנטים לכנס העיתונות באילת התרגשתי. לא ידעתי בדיוק לאן אני הולכת ומה עומד להתרחש, אבל הייתה ציפייה גדולה. עכשיו, כשאני אחרי, אני מסתכלת בחיוך ומרוצה. אלו היו ימים שפגשנו אושיות תקשורת, מובילי דעת קהל וכאלו שמכתיבים לנו את סדר היום. שוחחנו, דיברנו, הצטלמנו ושמענו. הכנס והמפגש לימדו אותי המון, החל משיח על הטוויטר, דרך "האם היה צוללות או לא" ועד לפייק ניוז ופוסט אמת. אלו שלושה ימים שהציבו בפניי מראה משולשת, הכוללת: מציאות, תקשורת ואיפה אני בתוך כל הסיפור הזה. שנצליח.

כל אדם בשגרת היום יום שלו ומתנהל מול המון אנשים ששונים ממנו בדעותיו או אמונתו, ועדיין מצליחים לנהל חיים נורמליים. אם אני, כאדם בעל ערכים, מצליחה לשים בצד את השוני והכאב שיש לכל אדם ולהסתכל על אותו אדם שעומד מולי כאדם ורק אחר כך על הדעות שלו. למה דווקא התקשורת הישראלית ו/או נבחרי הציבור לא מצליחים לבצע גם את השקפת העולם הזו? למה לא להגיע להסכמה שזה בסדר לריב ולהתווכח או לא להסכים ועדיין לכבד אחד את השני?

בפאנלים בכנס אילת גיליתי עד כמה התקשורת הישראלית מסלפת את הדברים וכמה הצד הימני מצליח מצידו לנהל שיחה ממוקדת, שקולה וחכמה תוך הבאת נתונים. אצלו לא היו דיבורים באוויר. מהכנס הסקתי שלא תמיד צריך להיות צודק, אלא להיות חכם.

דוגמא לכך אביא מספר שופטים, אשר מספר סיפור מקראי על גדעון אשר היה שופט חכם מאוד ולרוב לא נתן לרגשות להשתלט עליו. הוא חטף ביקורת קשה משבט אפרים על כך שיצא למלחמה לבד כיוון שרצה לקחת את התהילה לעצמו. בתגובתו אמר משפט מאוד יפה בעיניי: "טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר". גדעון הקטין את עצמו למרות　צדקתו הוא נהג בחכמה וכך גם נאמר בכתובים: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". משפט אחד, מחשבה ובעיקר חכמה רבה שמנעה מלחמת אחים. הכנס הביא אותי להסיק שבין להיות צודקת לבין להיות חכמה - אני מעדיפה להיות חכמה.