25 שנות כישלון

חותמי ההסכם כבר אינם איתנו, אך תוצאיו של ההסכם, שללא ספק היה אחד מהמהלכים המדיניים הגרועים ביותר שעשתה מדינת ישראל, עדיין כאן. 

ההסכמים נועדו לכישלון עוד לפני שנולדו. לפחות חצי מאזרחי מדינת ישראל התנגדו להסכמים בצורה חריפה, אך יותר מכך, הערבים מעולם לא התכוונו לקיימו. ביום חתימת הסכמי אוסלו, בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית, הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות", דהיינו הסכם אוסלו א', אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף. כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. לשם כך הם דרשו וקיבלו רובים. אלפי כלי נשק אוטומטים הועברו על ידי מדינת ישראל לארגון טרור שאף קיבל שטח בלב ארץ ישראל. 

הסכמי אוסלו נתנו להם את כל מה שהם רצו: אמנם לא מדינה, אך אוטונומיה עצמאית לחלוטין תחת שלטון עצמאי, עם בחירות פוליטיות ישירות, חופשיות וכלליות, תחום שיפוט, משטרה, משרדים ממשלתיים הפועלים בכל התחומים: תרבות, רווחה, כלכלה, תיירות, פנים, חוץ, ביטחון וכו'. שני הדברים היחידים שהם לא שולטים בהם, לפי ההסכם, הם הגבולות, שבהם עדיין ישראל שולטת והאפשרות להקים צבא תוקף, כזה שיוכל להילחם. 

אבל הערבים לא חיפשו שלום, וגם לא מדינה ב'גדה המערבית'. שנים אחרי הסכמי אוסלו יציע להם ראש הממשלה אהוד ברק בקמפ דייויד מדינה פלסטינית על 91% משטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן תוך פינוי יישובים ושטחים חלופיים בנגב אך הם יסרבו. ראש הממשלה אהוד אולמרט יציע להם הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר שתכלול חזרה כמעט מלאה לגבולות 1967 כולל חלוקת ירושלים ואיבוד השליטה בבקעת הירדן. בשני המקרים הללו, יעדיפו הערבים שוב פעם להגיד "לא" לשלום ולא לחתום על הסכם. יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו התייחס לכך באומרו שסירובם של הפלסטינים להצעות ה"סופר מרחיקות לכת" שהוצעו במשא ומתן מראה על אי נכונותם להגיע לכל הסדר שהוא.

והצדק איתו. הסכם אוסלו היה הניסיון הראשון של הפלסטינים להראות כיצד הם מתנהלים בישות עצמאית מפורזת. הסכמי אוסלו היו מההתחלה ניסיון שמטרתו לבדוק את היכולת של תושבי הרש"פ לשלוט בעצמם באזורים המוגבלים. הניסיון השני היה בגירוש מגוש קטיף שנגמר בנסיגה מרצועת עזה. אפשר ללמוד ממנו כיצד תושבי עזה פועלים כאשר יש להם אפשרות לבחור הנהגה משלהם שתנהל את חייהם לרוחם.

שני הניסיונות התגלו ככישלון – תושבי הרש"פ ביהודה ושומרון חיים תחת שלטון הרשות אשר מונעת מהם להצביע בבחירות כבר מעל ל-4,500 ימים. הם אינם דואגים לתושביהם ברמה המוניציפלית המינימלית ביותר, הרשות מסרבת לכל שיתוף פעולה עם ההתיישבות בנושאים שיקלו על חייהם במרחב ומשתמשת בהם ככח אדם זול לפיגועים או להפגנות אלימות. הדבר הגדול ביותר שהרשות מממנת, וכנראה שהוא חשוב לה מאוד כי אחוז ניכר מהתקציב שלה מוקצה לו, הוא תשלום למחבלים בבתי הכלא הישראלים או למשפחות טרוריסטים שמתו. בעזה החמאס הביא את התושבים למצב הומני גרוע ביותר, ובמקום לסייע לאנשים הוא משתמש בסחורות שמדינת ישראל מעבירה לשטח הרצועה כדי ליצר נשק ולבנות מנהרות התקפיות לעבר יישובי ישראל. החמאס משתמש בתושביו כמגן אנושי אל מול הפגזות חיל האוויר ושולח אותם אל גדר הגבול להיהרג במקום מנהיגיו שחיים בשכונות פאר.

דה-פקטו הסכמי אוסלו לא קיימים היום. חלוקת יהודה ושומרון לשטחי A, B ו-C אמנם נשמרת, כשהרש"פ מקדמת כל הזמן השתלטות על שטחי C, מעודדת הסתה ופועלת נגד ישראל בעולם. למרות זאת אפשר להסיק מסקנה חשובה: ההתיישבות היא המפתח לשקט וערביי האזור יכולים לחיות במרחב גם בלי מדינה. נדרשת הבנה שהרש"פ אינה הפתרון אלא הבעיה. היא זאת שאינה מאפשרת להביא שקט ושלום לאזור. נדרש ליצר מנגנונים מקומיים מתאימים יותר לניהול חיי האזרחים הערביים במרחב ולא לחזור על החשיבה ההזויה של קברניטי אוסלו שארגון טרור בתגבור של קלצ'ניקובים הוא המפתח לשלום.