כשהדרך מתמשכת

ועד מתיישבי גוש קטיף פירסם השבוע דו"ח נוסף על מצב המגורשים. 28 חודשים חלפו מאז ביצע תוכנית העקירה, יותר משנתיים בהם קרוב ל 9000 ישראלים, עקורי גוש קטיף, נאלצים להתמודד עם אוזלת ידה של הממשלה בכל תחומי החיים, ובנוסף לאלו תוצאות הגירוש שמכות יום אחר יום ולא נותנות לשכוח – קסאמים מדי יום בשדרות ובישובי עוטף עזה, מיגון בתים, סקרים על רצון חלק גדול של התושבים שם לעזוב לו היו יכולים, החמאסטן בעזה, הדיבורים על מבצע צבאי נרחב בחבל עזה המלמדים על כך שהכל היה לחינם. בלי שום היגיון, בלי שום חשיבה לטווח ארוך, בלי שום התבוננות בעבר ולימוד לעתיד, בלי הבנת המציאות שבה אנו חיים כאן, במזרח התיכון.

שאלנו השבוע את אחת ממחברות הדו"ח, חמוטל כהן מועד המתיישבים, האם יש במסמך החדש, שינוי לעומת פירסומים שלהם בעבר. "לצערי הכל כמעט אותו דבר, ישבנו ועברנו ואספנו נתונים והשוונו, ניסינו לראות שיש בכל זאת תזוזה, שינוי קטן שילמד על מגמה, או כיוון חדש בהתנהלות הממשלה ורשויות השלטון – אבל בדו"ח החדש, 'כשהדרך מתמשכת' שמו, אין כמעט חדש"- היא ענתה.

כך גם נכתב בהקדמה לדו"ח: "לפני כחצי שנה הוצאנו חוברת תמונת מצב – "שנתיים ללא בית", לצערנו, למעט שינויי נוסחמעטים, כמעט ולא נגענו בדו"ח הקודם. עובדה זו מעיד על אוזלת יד וסחבת מיותרת בכל הנוגע לעקורי גוש קטיף".

ולנתונים העולים מהמסמך: מתוך 1667 משפחות שהתגורר בגוש קטיף לפני הגירוש, מתגוררות יחדיו באתרים הזמניים כ – 1405 משפחות – כ 85% מכלל משפחות העקורית, כשחלק לא מבוטל מן המשפחות הגרות כיום בנפרד מקהילתן מתכנן להצטרף בעתיד למסגרת הקהילתית במקום הקבע. כיום הקהילות פזורות על פני כעשרים אתרים שונים – חלק גדול מהם אתר קראוונים שיועדו בתחילה לשנתיים עד ארבע שנים ובמציאות מתברר כי הם ישמשו לתקופה של בין שש לשמונה שנים לפחות דבר היוצר בעיות קשות בתשתיות, בתעסוקה, בחוסר במבני ציבור ואפילו בקשיים מינימלים של משפחה מרובת ילדים לארח את כל בניה לשבת משפחתית בבית ההורים.

מתוך עשרים וחמישה ישובי הקבע למגורשים התחילה בנית בתי מגורים רק בשתי נקודות (כ -74 משפחות בלבד), ועבודת תשתית החלה בתשעה בלבד. הטענות הדמגוגיות לגבי מי שלא דיבר עם מנהלת סל"ע מתמסמסות למול הנתונים – גם בפרוייקטים שסוכם לגביהם מראש, חודשים רבים לפני העקירה, טרם החלה עבודת תשתית – למרות שיש תב"ע מאושרת.

בפרק התעסוקה קובע הדו"ח כי קרוב לרבע מהמפונים עודם מובטלים. מתוך כלל המובטלים 505 נמצאים בתהליך של חיפוש עבודה, ו-317 מהמגורשים נמצאים בכוח העבודה הפוטנציאלי אבל נואשו ממציאת עבודה בשל גילם, מעל 50, או בשל הכשרתם המקצועית. בעלי העסקים העצמאיים שלא קיבלו דמי אבטלה ולא דמי הסתגלות נמצאים במצב הכלכלי קשה מאוד, ובעקבותיהם גם השכירים שתוקף קבלת דמי ההסתגלות והאבטלה נגמר. מתוך 180 עסקים לא חקלאיים שבו לעבודה כ – 80 עסקים בלבד, שרבים מהם עומדים לפני קריסה כלכלית בשל אוזלת יד של המדינה. בגלל אחוז האבטלה הגבוה משפחות רבות משתמשות בכספי הפיצויים לקיום היומיומי במקום לשמור אותו לבנית ביתם.

גם החקלאים נמצאים במציאות קשה. רק חמישים חקלאים (מתוך כארבע מאות משקים חקלאיים קיבלו אדמות. מתוך רק חלק קטן חזרו לפעול ברמת גידול של ממש. משרד החקלאות לא מסוגל לתת מענה לבעיות בתחום החקלאי, מרבית החקלאים המגורשים איבדו כבר שלוש עונות חקלאיות, שהביא לאובדן שנות הכנסה, אובדן מוניטין ואובדן שווקים בארץ ובחו"ל. לא זאת אלא שחלק מהחקלאים, בשל גילם ומצבם הנפשי בעקבות הגירוש, אינו מסוגל לשוב לשוק העבודה ואינו זכאי לגמול פרישה או פנסיה כלשהי.

כל אלו מביאים להתמודדות עם לחצים נפשיים, לקשים כלכלים הנובעים מהאבטלה הכפויה מפירוק הקהילה ומאיבוד החברים והקושי לנהל חיי משפחה תקינים.

המציאות הזו משפיעה על כל תחומי החיים ומשפיעה בין השאר על מצבו של הנוער, על היציבות הלימודית, ועל חיי החברה שלהם. המציאות הכלכלית הקשה הביאה לכך שחלק מהמשפחות נאלצות לקבל סיוע מגופי הרווחה.

בועד המתיישבים ובמועצת יש"ע קוראים לממשלה להתעורר. כל הכלים מצד המתיישבים כבר מוכנים אבל מישהו מלמעלה מערים קשיים בירוקרטיים במקום ליצור מסלול עוקף כדי לפתור אותם עבור מי ששילמו בביתם ובמציאות חייהם את מחיר הגירוש הנורא.

חשוב לזעוק על העוול הנורא אבל לא פחות מכך חשוב גם להדגיש את החיוב, בקרב קהילות הגוש. למרות המציאות האמורה למעלה מ 85% מהמתיישבים נשארו לגור במסגרת קהילתית במטרה להמשיך בערכים ובאידיאלים ובערבות ההדדית וגם כיום ישנה תמיכה ודאגה לכלל הקהילה בקרב העקורים. מוסדות חינוך ותורה קמים בישובים החדשים, ורשת פעילות בלתי פורמלית לילדים ולנוער ועשייה בשלל פעילויות התנדבותיות.