פולארד
בימים אלו מלאו עשרים ושלוש שנים לשבתו של יונתן פולארד בכלא האמריקני. עשרים ושלוש שנים. כמעט חצי יובל שנים, 8000 ימים, יותר מרבע מימי חייו של אדם ממוצע.
צריך אולי להיזכר מי הוא יהונתן פולארד. הוא שירת כאזרח באגף המודיעין של הצי האמריקני בוושינגטון ומתוקף עבודתו נחשף לחומרים מודיעיניים מסווגים. במהלך עבודתו הוא גילה לדבריו שארצו נמנעה במכוון להעביר לידי ישראל מסמכים ומידע סודי שהיה חיוני לביטחונה. הוא ניסה לפעול בצינורות המקובלים להעברת המידע אולם לאחר שלא הצליח הוא החל להעביר את המסמכים החשובים והסודיים לידי מפעיליו הישראליים במשרד הביטחון ובהם רפי איתן, היום שר בממשלת ישראל.
המידע שהעביר פולארד שימש רבות את מדינת ישראל - בין היתר להיערכות הגנתית מפני נשק להשמדה המונית של מדינות ערב ואף לפעולות התקפיות בעורף האויב. אך ברגע האמת, לאחר שנחשף, ישראל הפקירה אותו וגירשה אותו מהשגרירות הישראלית אליה נמלט, והפנתה לו עורף והכחישה אליו כל קשר.
יהונתן פולארד הגן על ישראל לא פחות משאר השבויים והנעדרים שנפלו במהלך הגנתם על המולדת. הוא חרף נפשו וסיכן את חייו מתוך תחושת שליחות כדי להציל את עם ישראל מאיום קיומי, ולהגן עליו מכליה ומהתקפות טרור רצחניות.
הממשלה בישראל וגופי הביטחון לא עושים היום די לשיחרורו. הנושא לא נמצא במרכז סדר היום הציבורי, וכך גם המודעות לנושא בקרב חלקי העם. נדמה אולי שאין קונצנזוס מספיק רחב, הסכמה לאומית רחבה לעשות הכל לשחרורו של יהונתן.
אין הבדל בין פולארד לבין יתר השבויים והנעדרים מלבד עובדה אחת: הוא שבוי במדינה ידידותית.
כשאנחנו מתמודדים מול אויב ברור, אנחנו יודעים לעשות את האבחנה. יש טובים ויש רעים. יש את כוחות האור ויש את כוחות החושך. אבל כשאנחנו מצויים מול מדינה ידידותית שמתאכזרת ללא כל הצדקה במשך עשרים ושלוש שנה לאיש ששירת את האומה הישראלית הגבולות הללו מטשטשים.
כשאנחנו עומדים מול אוייב, המחזיק את בנינו בשבי ומתאכזר אליהם אנחנו מוכנים לצאת למלחמת חורמה, לספוג למעלה ממאה חיילים ואזרחים הרוגים, וטילים ורקטות על כל אזור הצפון. אבל מול מדינה ידידותית אנחנו לא מוכנים לשבור את הכלים. הסיבה לכך היא בגלל שאנחנו כפופים מנטאלית לעולם המערבי שבראשו עומדת ארצות הברית. מהותית אנחנו עדיין קשורים ונוהים אחרי תרבות המערב וממילא קשה לנו לצאת כנגדה ולעמוד חוצץ מול מדינה המתיימרת להיות ידידותית אך מחזיקה בכלאה בתנאים קשים ומחפירים אזרח ישראלי גיבור. הציבור בישראל עדיין צופה בהתפעלות על ארצות הברית ועל מה שהיא מייצגת ואולי לכן נושא פולארד קרוב יותר למי שבאופן טבעי פחות כפוף לעולם המערבי.
בשבוע הקרוב, ימי החנוכה, נחגוג את נס ניצחון הרוח על החומר. הגבורה היהודית מול תרבות יוון. המרד אז פרץ בגלל גזרות השמד, בגלל ההתייוונות, בגלל אותה כפיפות למערב וכל מה שהוא מייצג.
אסור לנו להנמיך ראש בפני המערב והתרבות. אנחנו חייבים להשתחרר מהכפיפות ונמיכות הקומה מול האמריקנים – גם בנושאים המדיניים גם בנושאים ההתיישבותיים וגם כשמדובר בשיחרורו של חייל המצוי אצלם בשבי. רק כך נוכל להביא לשינוי אצלנו וממילא לשיחרורו של יהונתן פולארד.
