היועץ המשפטי של מי?

עיקר הטענה של דורני, היא שיועצים משפטיים אינם מרגישים מחויבים לשולחם, במקרה זה הממשלה, ועושים ככל העולה על רוחם. הם למעשה לא פועלים לגיבוי משפטי למדיניות ש"הבוס" שלהם מוביל, גם כשהוא נציג הציבור ולעתים אף פועלים בצורה מנוגדת. הדבר מובהק במיוחד כשמדובר על יועצים משפטיים למשרדים ממשלתיים.

לפני כשבועיים הרצה יועץ שרת המשפטים עו"ד גיל ברינגר בכנס של משרד המשפטים. בכנס, הציג ברינגר את תפיסות העולם הנוהגות בקרב היועצים המשפטיים והמשפטנים הציבוריים בארץ, ואת האתוס שבנו עבורם אחרים. בחרנו להביא מעט מהדברים החשובים שנאמרו שם. 

כדי להסביר את תפקידיו של היועץ המשפטי במשרד ממשלתי כלשהו, נאמר כי תפקידו דומה לחלוטין לתפקיד של פרקליט רגיל, רק שהלקוח הוא השר. כנבחר ציבור, כל שר מייצג במדיניות שלו את הציבור ששלח אותו, ועל היועץ המשפטי לקדם את מדיניותו של השר, ולא לחשוב על השקפות העולם הפרטיות שלו. 

נראה הגיוני סך הכל, אך מסתבר שהיכל התהילה המשפטי לא חושב ככה. במאמר של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר שהתפרסם לפני מספר חודשים בכתב העת "מעשי משפט" תחת הכותרת "המון דברים יפים ראו עיניי: מחלקת הבג"צים כאתר של חינוך משפטי" כותבת זילבר: "שיטות העבודה נותרו כשהיו ולא השתנו. משרתי ציבור ולא 'קונסיליירי' של השלטון ... שליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות של הציבור בכללו ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר, מנכ"ל וכו'". המושג קונסיליירי, אגב, הוא כינוי ליועץ משפטי של ארגון פשע. 

דהיינו, לפי דינה זילבר ישנן שתי תשובות שונות לחלוטין בשאלה את מי משרת היועץ המשפטי: או שהיועץ המשפטי משרת את הממשלה ואז הוא מתפקד כמו יועץ משפטי של ארגון פשע, או שהוא משרת את הציבור. הטענה לפיה הציבור ביום הבחירות שם פתק בקלפי ובחר את נבחרי הציבור שלו, שלהם יש מדיניות כלשהי ועל היועצים המשפטיים לעזור להם לקדם אותה, היא בלתי נתפסת בעיניה. 

עוד קטע קצר מתוך המאמר של זילבר, מסביר את השיח בו נוהגים בפרקליטות המשפטית בישראל: "פרקליט צעיר שהיה חוזר מבית המשפט ובשיחות מסדרון מספר 'ניצחתי היום את התיק', היה זוכה להערות של מנהלת המחלקה שלא נכון להציג זאת במונחים כאלו. לא 'ניצחתי', אלא 'העתירה נדחתה'". גם השופט בדימוס מישאל חשין אומר דברים כגון אלה: "כשהייתי מפסיד תיק הרגשתי רע מאוד, אך יצרתי לעצמי מן סלוגן כזה: 'אני פרקליט מדינה. פרקליט מדינה מופיע למען הצדק'. לכן, אני תמיד זוכה. אין תיק שאני מפסיד בו. כשאני זוכה - אז זכיתי, כשאני מפסיד – הצדק ניצח, ואני הרי בעד הצדק אז שוב זכיתי. לכן אני תמיד זוכה".

רק דבר אחד חסר בשני הציטוטים הנ"ל – החלק של הלקוח, דהיינו שרי הממשלה. לפי תפיסת עולם זו, מתעלמים היועצים המשפטיים מהלקוח שאותו הם מייצגים ואומרים שבכל מקרה שיהיה הם מנצחים. כי אם ניצחתי בדיון – אז ניצחתי, ואם הפסדתי בדיון – הצדק ניצח. אך האם באמת טובת הציבור ניצחה? התשובה היא לא. נציג ציבור מנסח את טובת הציבור ואם הוא הפסיד גם הציבור הפסיד. יש כאן דילוג מעל ראשו של נבחר הציבור, השר או בא כוחו.

במדינת ישראל נוצרה גילדה משפטית שצומחת במסדרונות משרד המשפטים, עם תפיסות עולם רדיקליות שקובעות מהו רצון העם ומה המדיניות שהציבור רוצה לקיים והכל מנקודת הראות של היועץ המשפטי. 

בשל כך, הציעה שרת המשפטים איילת שקד תיקון לחוק שירות המדינה, לפיו לא תחול חובת מכרז על מינוי יועץ משפטי למשרד ממשלתי (בניגוד למצב כעת), וכי המינוי יעשה על ידי השר הממונה על המשרד, לפי הצעת ועדת איתור ובהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. דהיינו, אם במשרד המדע, לדוגמה, צריך יועץ משפטי חדש, הוא לא ייבחר על ידי מכרז, כפי שנהוג היום, אלא על ידי ועדת איתור שתמצא מועמדים ראויים למילוי התפקיד.

בדברי ההסבר להצעה נכתב: "מוצע לשנות את הליך הבחירה והמינוי למשרת היועץ המשפטי למשרד, להליך שיאפשר מעורבות רבה יותר של השר במינוי. ההליך המוצע אינו שונה מהליך הבחירה המקצועי המתקיים לגבי בעלי תפקידים מקצועיים בכירים אחרים במשרדי הממשלה, שאף הם מאותרים באמצעות ועדת איתור, ומינוים מאושר בידי הממשלה או השרים".

אסור להמעיט בערכם, יועצים משפטיים הם בעלי משמעות רבה בעיקר בגלל תהליך האקטיביזם השיפוטי שהחל בבג"ץ לפני שנים רבות, בו נטען כי הכול שפיט. בשל תהליך זה, כל החלטה מינהלית במשרד ממשלתי הופכת להיות מטרה לבג"ץ, ולכן, כמעט כל החלטה עוברת אישור של יועץ משפטי. 

על היועץ המשפטי לשרת את מדיניות השר, שנבחר על ידי הציבור ומייצג את האינטרס שלו בצורה הטובה ביותר.