זוכת פרס ישראל למפעל חיים, על חיזוק הרוח היהודית-ישראלית מרים פרץ
אדוני הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יו"ר הכנסת, גבירתי נשיאת בית המשפט העליון, אדוני שר החינוך, אדוני ראש העיר ירושלים, עמיתיי מקבְּלי פְּרס ישראל, קהל נכבד.
אנוכי, הענייה ממעש, נרגשת לעמוד כאן היום וּלְדבר בְּשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בִּדְבריי וְשֶשְפָתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה לִמְדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לַפְּרס, וְלִבְני משְפֶּחוֹתינו וְלַחַברינו הקרובים, שֶתמכו בנו וְעודדו אותנו לאורך כל הדרך.
בַּקָהל היושב כאן היום חסרים אהובים וִיקָרים שלא זכו לִרְאותנו בְּמעמד זה. שְנַיים מהם הם הוריי, יעקב וְאיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו. הם לא ידעו קרוא וּכְתוב ולא דיברו את השפה העברית. אִילו היו יושבים כאן היום היו מֶבינים רק כמה מילים מִדבריי, מילים שבַּעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה וְתודה. בְּכל לילה, סיפר לי אבי, על עיר שלא הִכִּיר, שלא ראה בִּתְמונות וְשֶתֵאוּרָה עבר מֵאב לבן – ירושלים, שיש בה עצים נוטְפי דבש וְחלב ולרגליהם רובצים אריות וּכְבשים. בְּכל פעם שהגה אבי את המילה ירושלים הִצְמיד את שתי אצבעותיו לִשְפתיו וּמִלמל בִּקְדושה את שמה, תוך כדי נישוק כל אות מֵאותיותיה.
וּבְאַחַד הלילות של קיץ 1963, הודיע אבי כי הלילה יבוא המָשיח. לִשְאלתי כיצד אַזַהֶה אותו ענה "הוא ילבּש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וְינעל סנדלים". פגשתי את המשיח! את שְליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בְּקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10, וְהֵביא אותנו לִירושלים – לְמַעבֶּרֶת חצרים בִּבְאר שבע, שבה חייתי עד שנת 1969.
חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו מיטות עשויות מברזל וּקְשָיי קליטה וְשפה חדשה אבל הייתה גם שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל. למדתי לאהוב את הארץ דרך שירֶיה בִּזְכות רדיו שקיבל אבי בַּעבודתו כמטאטא כבישים. בכל יום רביעי, חִיכִּיתי בְּחֶרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת וְעיפרון, נְכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך היכרתי את החרמון דרך "מַלכוּת החרמון", את בית לחם דרך "ראי רחל ראי" ואת עמק יזְרְעאל דרך "שיר העמק". אך שיר אֶחד נצרב בזיכרוני, שירו של נתן אלתרמן – "שיר בוקר" – הפותח במילים "בֶּהָרים כבר השמש מלהטת...". שורה אחת מפזמון השיר הִדהַדַה בראשי ולא הרפתה ממני "מה עוד לא נָתַנו וְניתֵן...". כבר אז, כילדה, חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל אֶרץ מוכנה, וְלא ידעתי שיום יבוא וְאתן את היקר לי מכּל עבור ארצי – את בניי אוריאל ואלירז.
אבל מולדת לא בונים רק בִּכְאב וּבִדְמעות, אלא גם בְּעָמל וּבִנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לִקְבוצה, שֶבָּחרה לעסוק בְּחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבַּעַרות והַדַלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי וּלהתפתחות אישית, כפי שפתח לי. אל המעשה החינוכי הֵבאתי עימי את הערכים שינקתי בְּבית הוריי. אלה היסודות שעליהם גידלתי עם אישי הָאָהוב אליעזר ז"ל את ששת ילדיי: אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף וּבת אל.
מכובדי, עומדת אני כאן היום מולכם נבוכה. לצד עמיתיי - אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו וְהִמציאו, אנְשי חזון וַעשייה, אנשי אמונה.
קטונתי, אין בְּידי יצירה, לא אוּכל להצביע על תגלית שגִילִיתי או על נוּסחה שפתרתי. יש לי לב אֶחד שנשבּר שלוש פְּעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בַּקרב בִּלְבנון, פטירת אליעזר אישי מִשבְרון לב וּנְפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי, וּבְמילים פשוטות, בִּשְפת הלב השבור דיברתי על הארץ וּמורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים על אחריות וּמְעורבות חברתית. מתוך הלב הזה, שֶפּועמת בו אמונה בָּארץ הזאת וּבָעם הזה, מתוך תהומות הכאב נבעו מעיָינות של אהבה. וּכְשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד בְּאתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות.
זוֹ יצירתי. היא נטועה בַּלֶבבות. הפכתי את יגוני לְניגון חדש.
כך כל אחת וְאֶחד מֵהיושבים על במה מכובדת זוֹ, כל אֶחד וּפְעימות ליבו, כל אחת ותבנית נוף מולדתה והכשרתה, כל אחד וִירושלים שלו, כל אחד וּמעיְינות יצירתו. בִּמְקבלי הפרס ישנם מי שֶחוו אובדן, ואף על פי כן רוחם לא נשברה. הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לַעשותה טובה יותר. והאחרים – כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשייה וּבַגוונים האנושיים השונים שבה.
זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים אל פנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי ניסתם של מחשבות והבנות חדשות. הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון, את "האחרים", נכיר, נרגיש, נִראֶה את העיניים הכואבות והשְמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים וגם אם יש בינינו תהומות – נוכל לבנות מֵעליהן גשרים. אם רק נכיר בְּכך שרַב המֶשותף בינינו על המפריד, כולנו חפֵצי חיים. כולנו חפֵצי שלום.
זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים. כולנו רוצים לזכות ולראות את נכָדֵינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בְּבִטחה וְנֶהנים מנופיה. כולנו מֶיַיחַלים לְחֶברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל, וּמִכּוח זה, כולנו נושאים בְּאחְריות לְאופיו, לַערכיו וְלַעתידו של הבית הזה.
לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד. בפאזל הזה שנוצר בִּמְדינת ישראל, יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים. ואם תֶחסר פיסה אחת מהפאזל – התמונה לא תהיה שלמה. על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, וגם אם מלאכת ההרכבה תֶאֶרַך – אינני מתייאשת.
וּכְדי להצליח בִּיצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים וְאיומים, שיש בו מקום לִסְליחה וְלִמחילה. שיח שֶמֶחזק את המֶחויבות שלנו לְאהבת האדם "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך. כדברי נעים זמירות ישראל "מי האיש הֶחפץ חיים ... נצור לשונך מרע וּשְפתיך מִדַבֵּר מרמה, סור מֵרע וַעַשה טוב, בַּקש שלום ורודפהו". זוהי תורת החיים!
בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה אור, כפי שבחרתי אני לשאת את עֶרְכֵיהם של בניי אוריאל ואלירז וְחבריהם – ערכי הרעות והאחווה – הם נר לרגליי וּקריאתם "אחי" לכל אחד מחבריהם היא קריאתי אחים אנחנו. לטוב וּלְרע. וכפי שכתב בני אוריאל: "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל. טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל".
מכובדיי, זכינו לראות את תקומת המֶדינה ושגשוגה. עתה, בשנת ה-70, משימתנו לחשוף את האורות החבויים ב"יחד" הֶעָצום של כלל שִבְטי ישראל. כְּדברי ביאליק בשירו "למתנדבים בעם": "חָשְׂפוּ הָאוֹר! גָּלוּ הָאוֹר! / אִם הֲרָרִי נָשַׁף עָלִינוּ נֶעֶרְמוּ – / לֹא דָּעֲכוּ כָּל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תמו; מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נחצב לֶהָבָה, / נֶחְשְׂפָה-נָא שְׁכָבוֹת האורים הָרַבִּים! הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים! / הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הֵקִימוּ הַדּוֹר! / חָשְׂפוּ אוֹר, חָשְׂפוּ אוֹר!".