בונים על השלום

השבוע יגיע שוב מארצות הברית צוות המשא ומתן של הנשיא דונלד טראמפ למזרח התיכון על מנת לדון בתהליך השלום. כשאירופה והעולם המערבי נתונים תחת מתקפת טרור אסלאמי קשה, דוגמת הפיגוע בשבוע שעבר בספרד, ההתעניינות במזרח התיכון יורדת.

המזרח התיכון הפך לאזור סוער והפכפך שמשליך על יבשות אחרות. דווקא בתוך מרחב כאוטי זה מצליחה מדינת ישראל לשמור על יציבות דמוקרטית כבר שנים רבות. יזמות, חדשנות, סייבר וטכנולוגיה מתקדמת הפכו את ישראל לאבן שואבת להשראה למדינות רבות בעולם.

תפיסת העולם שמדברת על הקמת מדינה ערבית נוספת בהרי יהודה ושומרון, בנוסף לרצועת עזה, מציגה זאת כמהלך שיביא את השלום לאזור וישכין שקט במרחב המזרח התיכון וביחסיי מדינת ישראל והערבים. תומכי מהלך זה טוענים ללא הרף כי הבנייה הישראלית בשטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן מונעים אפשרות לנהל דיאלוג ולהגיע להסכמות. כפי ששמענו לא פעם, וכנראה שדרישה זו תעלה שוב מול המשלחת שמגיעה השבוע, מנהיגי הרש"פ יבקשו הקפאת בניה ישראלית כחלק מתנאי הכניסה למשא ומתן.

אולם, כשבוחנים את הסיבות לכישלונות החוזרים ונשנים של התהליכים וההסכמים בין ישראל לרש"פ, אף פעם הבנייה לא הייתה מחסום בפני הסכם. הסכמי אוסלו הופסקו בגלל הפרות קשות של הרש"פ שכללו שימוש בנשק חם שהועבר למשטרה הפלסטינית נגד חיילי צה"ל, וארגוני טרור שצמחו ונתמכו על ידי ערפאת ימ"ש וזרעו טרור והרס במדינת ישראל. מפגשי הפסגה שקיימו ראשי ממשלת ישראל אהוד ברק ואהוד אולמרט עם ראשי הרש"פ בשנת 2000 ובשנת 2008, נחלו כישלון בגלל דרישת הערבים לאשר החזרת מעל ל-100,000 ערבים לתחומי מדינת ישראל, תחת הצגת הרעיון שכביכול מדובר ב'פליטים', למרות היותם דור שלישי או רביעי לאזרחים שעזבו את בתיהם בשנת 1948 ועברו לאזור בשליטת ירדן או מצרים.

גם בשנים האחרונות, הופסק המשא ומתן עקב דרישת אבו מאזן לשחרר מחבלים-רוצחים בעלי אזרחות ישראלית. ויתרה מכך, מדינת ישראל הקפיאה את הבנייה בכל יהודה ושומרון במשך עשרה חודשים, על מנת להראות רצון טוב וכתנאי מקדים למשא ומתן, אך אבו מאזן סירב לשבת ולהגיע להבנות, ללא התחייבות ישראלית מראש לנסיגה מלאה לקווי 67' הכוללים את ירושלים והכותל המערבי, וכמובן בלי התחייבות להכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

נתוני השטח והבניה באזור מדגישים טיעון זה.

אזור יהודה ושומרון מתפרס על פני 5,722 קמ"ר. מתוכם 40% נמצאים בשטחי A ו-B, שנמצאים על פי הסכמי אוסלו תחת אחריות הרשות הפלסטינית ושאר השטח בשליטה ישראלית. כל היישובים הישראלים נמצאים אך ורק בשטחי C שבשליטה ישראלית. השטח הבנוי ביישובים ובערים הערביות במרחב, שנמצאים תחת שליטת הרשות הפלסטינית, עומד על כ-20% מהשטח, מהם 16% בשטחי A ו-B.

עד לפני עשור, השטח הבנוי הפלסטיני עמד על 14%, ואילו היום הוא עומד על 20%. כל מי שמסייר בשטח רואה את פריסת הבנייה הערבית ללא גבולות, את התרחבות הבנייה שלהם על פני שטחים פתוחים, מול האישורים המועטים שניתנים להתיישבות הישראלית.

השטח המזערי עליו יושבים היישובים הישראלים באזור לא אמור להפריע למנהיגי הרש"פ להפסיק את ההסתה והטרור בתחומם, וכך לבנות חברה שרוצה לחיות בשלום גם בעתיד.

נושא הבנייה אינו הנושא המרכזי בסיפור. ישנם נושאים רגישים יותר לחברה הישראלית, אשר עליהם יש לתת את כובד המשקל, כמו בטחון, חלוקת ירושלים, עתיד הפליטים, השליטה על מעברי הגבולות ועוד. כעת ברור יותר ויותר לעולם שוויתור על שטח למשטר ערבי, אינו יכול להביא שלום, אלא להיפך. ובוודאי שלא ויתור על חבלי מולדת.

הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון אינה מהווה גורם מעכב לשלום בינינו לבין ערביי האזור. יותר מכך, הבנייה שלנו ברחבי יהודה, שומרון ובקעת הירדן מקדמת את הכלכלה באזור, שהיא הבסיס החזק ביותר לדו-קיום. עשרות אלפי עובדים מתבססים על הכלכלה הישראלית ומשתמשים בה לקיום משפחתם.

השלום מהווה דרך חיים גם עבור תושבי יהודה ושומרון. במשך שנים שואפת מדינת ישראל לשלום עם סביבתה הקרובה והרחוקה ועם חלק משכנותינו אנו גם מצליחים לקיים יחסי שלום יציבים ומשמעותיים. מי שרוצה שלום לא מסית ומחנך לאלימות ולא מבקש מהצד השני להפסיק את שגרת חייו. ראוי שמסר זה יישמע גם בפגישות.