מערכת הצדק
במסדרונות בתי המשפט נהוג לומר כי טחנות הצדק טוחנות לאט, אך נראה שישנן ערכאות שבהן לא שמעו על הביטוי. טחנות הצדק של בג"ץ, לדוגמה, טוחנות מהר בעיקר כשמדובר בעתירות של השמאל. העיקר – לטחון. בשעות קשות אלה מגורשים תושבי תשעת הבתים בעפרה מבתיהם לאחר שעברו מערכה משפטית וציבורית ארוכה וכואבת, שתוצאותיה, יחד עם הרס היישוב עמונה לפני מספר שבועות, יזכרו בהיסטוריה הלאומית לעוד הרבה שנים.
את המסע הזה הם לא היו חייבים לעבור. אם אדם מכל מקום אחר בעולם היה מגיע לעפרה, והיה רואה את הבתים שנמצאים במרכז השכונה של אחד מהיישובים הוותיקים ביותר ביהודה ושומרון הוא היה נדהם. פינוי והרס של תשעה בתים ברחוב אחד בלב שכונה הוא אבסורד שאיננו יכולים להכיל. אותו אדם, היה מציע דבר פשוט – הבתים כבר נבנו, גרים בהם משפחות ואף תובע לא הוכיח בעלות על הקרקע. אז למה להרוס? במידה ויגיע דורש, על המדינה לפצות אותו בסכום שאותו הוא הפסיד או בשטח שדומה לו במקום אחר. כך, אגב, נהוג לעשות בכל מקום אחר במדינת ישראל.
טחינת הצדק של בג"ץ לא עצרה שם. לאחר שכבר הבינו כי יגורשו מביתם, פנו המשפחות לבג"ץ בבקשה כי ייתן להם זמן להתארגן במקום מגורים חדש. דא עקא, בניית הבתים עוד טרם הושלמה והיו דרושים למועצה כשלושה חודשים על מנת לסיים את בניית הבתים, לחברם למים, חשמל וביוב כדי שיוכלו לחיות בהם משפחות עם ילדים. בג"ץ, בראשות הנשיאה מרים נאור, הסכים לדחות את הפינוי רק בחודש אחד והוכיח שוב את אטימותו.
אל מול דעתה של נאור, עמדה דעתו של המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין. הוא פסק אחרת וקרא בדעת המיעוט לדחות את הפינוי בשלושה חודשים. בפסק דין בהיר ופוקח עיניים שכתב על הפנייה, אמר: "קול הלב בהקשר האמור גובר על הניתוח המשפטי הרגיל של דרך המלך", והוסיף: "אילו חיינו במציאות נורמלית הייתה נמצאת דרך לפצות את העותרים או לרכוש מהם את הקרקע במצב שבו ניצבים תשעה בתים בנויים בלב יישוב, שהסיכוי המעשי לשימוש של ממש על ידי העותרים בקרקע שתפונה הוא קלוש. במציאות הטעונה שבה אנו חיים, הדברים אינם לעת הזאת, כנראה, בגדר האפשר".
"הדבר הנורא שבעולם הוא צדק שמנותק מן החסד", אמר הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק. כוונתו, כך נדמה, הייתה שהשאיפה להגיע לצדק אסור לה שתהיה ממקום קר ומחושב בלבד, אלא תראה גם את הפן המציאותי ותבין אותו. להבנתו, וכך גם להבנת השופט רובינשטיין, המידה האומרת כי יש למצות את הדין בכל דרך היא שגויה מבסיסה, מכיוון שעמדה עיקשת אינה תמיד הצדק המוחלט, ניסיון הגעה לפשרה ולהבנה הוא מעלה גבוהה יותר וגדולה יותר.
בשבוע שעבר נבחרו לאחר מאבק ארוך ועיקש ארבעה שופטי עליון חדשים. שופטי עליון אלה, לכשיושבעו, ישבו בבית המשפט העליון גם כבית דין גבוה לצדק. אנו מברכים את השרה שקד ואת חברי הוועדה למינוי שופטים על הבחירות שלהם, אך לא די בבחירת מי שלכאורה נראה שלא ייפגע בהחלטות הממשלה. צריך לשאוף לכך שהרשות השופטת תדע את מקומה ותשאיר את חקיקת החוקים לרשות שאמונה על כך ושנבחרה בדרך דמוקרטית. מדיניות "הכל שפיט" הנוגעת רק לנושאים שפוגעים בימין ובהתיישבות צריכה להיפסק ולהיעלם. תביעות של בעלויות קרקע אמורות להתברר בבתי משפט אזרחיים ולא בבית דין שאינו בודק את העובדות ומבררן, אלא פוסק על פי ראות עיניו המצומצמת. כולנו תקווה שבחירתם תהווה את תחילת דרכו של שינוי השיח המשפטי שאומר ש"הכל שפיט". זה ייקח עוד זמן. כידוע, טחנות הצדק טוחנות לאט, אך גם כאן לא נפחד מדרך ארוכה.
