תומכי הגירוש לא עומדים במבחן המציאות

עשר שנים חלפו מאז אותו גירוש נורא של עשרות אלפי יהודים מאדמתם שבישובי גוש קטיף וצפון השומרון. עשר שנים של כאב עצום שלא נותן מנוח. חופי הזהב, החממות הפורחות מירק ובתי הכנסת המפוארים מביטים אלינו היום מאלבומי מזכרת ומזיכרונות רחוקים שמלווים בגעגועים לבית של כולנו.

פוליטיקאים ואנשי צבא הבטיחו לנו באותם ימים שההתנתקות תביא ביטחון ושלווה למדינת ישראל ומעמד בינלאומי חזק יותר. הם הבטיחו לנו חיים נורמליים אם רק ניסוג ונוותר על חבלי מולדת.

מבט עמוק יותר במציאות שמתרחשת לנגד עינינו מראה שדבר מזה לא התקיים. בניגוד לאותם פרשנויות חסרות בסיס, בממוצע בכל שלוש שנים מדינת ישראל נגררת למבצע כזה או אחר עם ארגוני הטרור בעזה שמטילים אימה על אזרחים ישראלים באזורים נרחבים. הנסיגה ועליית ממשלת חמאס גרמה לכך שהחיים הטובים שהבטיחו לנו רחוקים מאתנו יותר מאשר בימים שלפני הגירוש.

אנשי אקדמיה ותקשורת אמרו לנו אז, שההתנתקות תראה רצינות כלפי בעלות בריתנו בעולם ותיתן לגיטימציה לפעילויות עתידיות. האם קיבלנו איזושהי הכרה בינלאומית מיוחדת מאז הגירוש? לא. גם היום אנו מושמצים באופן שוטף בכלי התקשורת ברחבי העולם על כל פעולה שמתבצעת ביהודה ושומרון וברצועת עזה, גם כאשר מדובר בהצלת חיי אזרחנו. אנו מואשמים יומם וליל ב"כיבוש" ברצועת עזה למרות שכבר עשר שנים אנחנו לא שם.

אחת ממטרות העקירה היו להפריד בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה, לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן של הפסקת התלות שלהם במשאביה של מדינת ישראל. אף על פי כן, אומר סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (במיל') דן הראל בשנת 2012, "אנחנו נושאים על גבנו את רצועת עזה. אני לא יודע אם הישראלים מודעים לזה, אבל אנחנו מספקים לרצועת עזה את כל צרכיה, אנחנו מספקים לרצועה חשמל, אנחנו מספקים לרצועה מים. המצב כיום הוא מצב אבסורדי, מרצועת עזה יורים עלינו רקטות ואנחנו בתגובה מספקים להם מים וחשמל, את האבסורד הזה חייבים להפסיק". כל זה והמערכת הבינלאומית עדיין ממשיכה להתייחס אלינו כאחראים מלאים על המצב.

שרון בעצמו ידע שהמצב הביטחוני הוא לא הדבר המרכזי שמניע את תוכנית ההתנתקות – אלא הלחץ הבינלאומי להתקדמות מדינית. בראיון עם דב וייסגלס לפני הגירוש, כשהוא עונה לשאלה המנסה להבין את הגורם המרכזי שדוחף את שרון לבצע את התוכנית הוא ענה כי "הראייה המפוכחת של אריק אמרה שיש חשש שיחוסל העיקרון שהיה ההישג המדיני ההיסטורי שלנו. העיקרון שחיסול הטרור קודם לתהליך מדיני. ואם יחוסל העיקרון הזה, ישראל תמצא את עצמה במשא ומתן מדיני עם טרור. ומכיוון שברגע שמשא ומתן כזה מתחיל קשה מאוד לעצור אותו, התוצאה תהיה מדינה פלסטינית עם טרור. וכל זה בטווח די קצר. לא טווח של עשורים, אפילו לא שנים. אולי חודשים אחדים".

הגירוש לא פגע רק באזרחי מדינת ישראל, אלא הביא עמו סבל גם לתושבי הרצועה שכיום נשלטים על ידי ארגון טרור שמשתמש בכספים ובמשאבים שהוא מקבל ממדינת ישראל לצורכי טרור. החינוך, הרווחה, התרבות והכלכלה של תושבי עזה – כל אלה נשארים מאחור בזמן שהריבונות הפלסטינית לוקחת את כל הכספים אליה לפיתוח תשתיות טרור דוגמת המנהרות הרבות שנחשפו בשנה האחרונה. מירוץ החימוש בו מתעסק החמאס כדי להיות מוכן למערכה הבאה נגד ישראל דורש כסף רב שמושקע בהברחת נשק ותחמושת, בניית מנהרות ופרופגנדה אנטי-ישראלית – כסף שנלקח מתושבי עזה על חשבון האפשרות שלהם לחיות חיים טובים ושקטים יותר. אם בעשרת השנים האחרונות היה השלטון ברצועת עזה מתמקד בפיתוח הרצועה במקום בהכנה למלחמה הבאה מצבם של תושבי עזה היה יכול להיות טוב הרבה יותר.

לפני עשר שנים הבטיחו לנו שאם רק נצא מרצועת עזה יהיו לנו חיים יותר טובים, שאם רק נפנה כמה ישובים יהיה ביטחון לתושבי המדינה, הכלכלה תשתפר פלאים, מדינות העולם יאהבו אותנו וכולנו נשב בארבעים השנים הבאות תחת הגפן והתאנה. בהחלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות נאמר כי "מטרת התכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר". עינינו הרואות – תוכנית ההתנתקות לא עמדה בציפיות של עצמה. עשר שנים עברו ואנחנו עדיין אוכלים את פירות הביאושים של הגירוש מגוש קטיף וישובי צפון השומרון. אסור לתת למהלך הרסני שכזה לחזור שוב.