"אוהבים אותך, ארץ ישראל"
השבוע נפרד עם ישראל מאחד מעמודי התווך הבולטים של מפעל ההתיישבות המשגשג ביש"ע, הרב משה לוינגר ז"ל. לאחר אירועי הריסת עמונה ושנה לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון התכנסו כמה בחורי ישיבה בביתו של הרב לוינגר כדי ללמוד ממנו מהן הדרכים להרמת קרנה של ארץ ישראל - בציבור הרחב ובקרב בני הישיבות בפרט. השבוע בישעמדה - חלקים מתוך אותו שיעור, המדגישים את עומק המחשבה התורנית והציבורית של אחד מאבות ההתנחלות בת זמננו, בנושאי כלל ישראל.
"לפעמים נדמה שלבית המדרש אין קו ברור ומסודר בכל נושא ארץ ישראל. כשמגיעה עת צרה, חלילה, הישיבות יוצאות לפעילויות 'דחופות', כגון התמודדות מול עקירת מאחזים, וכן 'הדבקות', מבצעי 'פנים אל פנים', תעמולת בחירות וכו'. את דרכי הפעולה מתווים עסקנים ובית המדרש לא מתווה קו ברור בעניין ארץ ישראל וכך נראה שהוא אינו מוביל אלא מובל....
המציאות של היותנו פרטים, אנשים פרטיים, הייתה מציאות ארוכה מאוד. במאות השנים האחרונות החלה התעוררות לנושא ארץ ישראל, וגם לנושא ה'אחד' שבאומה, כלומר כלל ישראל. גם בעולם התורה וגם בעולם הציבורי, התחילו לדבר על תחיית עם ישראל בארצו. הדבר הזה הוא חדש. לעומת חיי קהילה ופרט ומשפחה בהם שהינו תקופות ארוכות, עתה מתחילים לדבר על שיבת העם לארצו, היהודים עולים לארץ ישראל, והופכים כאן לעם, ליחידה אחת. החזרה לארץ יצרה שינוי במהות: חזרנו להיות אחד. זה חידוש!...
זו הנקודה של ארץ ישראל. בארץ ישראל צריך לדבר דיבורים גבוהים! בארץ ישראל צריך לומר שכאן אנחנו אחד! הבעיה הציבורית נובעת מכך, שלא רואים מה הגדולה של ארץ ישראל. בני תורה צריכים לשים לב לנקודה הזו, שהעם הזה הוא גדול וענק, והוא כללי והוא אחד, והאחד הזה מלא אור, עד שאפילו מחמת גובהו, יש נקודות שאין לו בהן בחירה חופשי, והרשעות חיצונית לעומת האור הפנימי הזה שבו. כך צריך להתחיל, ב"אחד". לצערנו אמנם לומדים בישיבות "אורות" כשם שלומדים את הגמרא בברכות ש"אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם" אבל הלימוד הזה אינו אבן פינה....
...יש ביטויים כאלה שאם לא קיבלת היתר של כל עם ישראל אז אתה לא יכול להתנחל. ויש בביטויים האלה חושך יותר מאור, ואין להתפלא על כך שלא פועלים בענייני הכלל. זו לא רק שליחות, שאפשר לומר "אני שליח של הכלל ואם הכלל לא מוכן אז הכל כיבוש יחיד', אז מה אתם מתרגשים מפינוי יישוב? זה רק כיבוש יחיד, הכלל לא החליט על כך...". לפי המחשבות האלו גם כל העניין של קרית ארבע ושילה הם לא כלל ישראל הם 'כיבוש יחיד'. אלא תמיד הקב"ה נתן ביחיד כוח לרומם את הכלל כולו, כנחשון בן עמינדב, וכך גם התלמידים שהעמיד הרצי"ה זצ"ל.. תמיד הלכו יחידים.
אני זוכר כשהיינו בחברון, בשנה הראשונה הזמינו אותנו לנשיא שז"ר, שהיה בעל חזון. הוא מאוד העריך אותנו לכן הזמין אותנו אליו. הגענו אליו, והוא אמר לנו: איך מדברים נגד זה שהלכו שלא ברשות הממשלה? כל היישובים הוקמו בניגוד לעמדת הסוכנות... לא בניגוד לעמדת הבריטים, אלא בניגוד לעמדת הסוכנות! הוא צחק על הביטויים האלה, שמפחדים ללכת קדימה כי "העם לא אישר, ולא היה יישוב דעת בעם". אתה צריך לרומם ולפעמים אתה אומר עוד פעם ועוד פעם והציבור כולו מתרומם.
כרגע יש חולשה כיון שאיננו מדברים דיבורים גבוהים. חמש עשרה שנה שכל מה שעושים הוא התחכמויות עם השלטון. פה איזה קראוון, שם מגרשים, ולא מדברים על גדולת ישראל. בגלל שאין בחורי ישיבה ואנשים שמדברים על גדולת ישראל, המצב די שפל. צריך לדבר על הגדולה של עם ישראל בארץ ישראל, ועל כך שזו בושה שלא מתנחלים בכל מרחבי הארץ...
שאלה: מה לגבי פעולות מעשיות?
תשובה: עלינו לדבר גבוה, איזה אור עצום זה עם ישראל בארץ ישראל. לכן, חבר'ה שפועלים - צריך לעודד אותם, ולעזור קצת, כל אחד כפי יכולתו. חשוב להבין שצריך לעזור לדבר הזה, ולהיות שותפים, שלא יהיו רק ארבעה חמישה אנשים שתפסו איזו יוזמה, והאחרים יגידו שהם כנראה "לא הצליחו ללמוד". אלא להבין שזה באמת חשוב, זה באמת יחיה! דוגמא קטנה: אם נרים בהרים פרסומים, "אנחנו אוהבים אותך ארץ ישראל", וזה יתפרסם בעולם, זה דבר גדול! אתם רוצים למכור ולהפקיר את הארץ?! אנחנו אוהבים אותה! כולנו צריכים לעזור, איש כמתנת ידו. לעזור בשמחת ארץ ישראל!"
(הדברים פורסמו בירחון 'קומי אורי' גיליון ח' תמוז תשס"ז)
