להסתכל שמאלה

אם יש משהו אחד שהימין בישראל יכול ללמוד מהשמאל, זו שיטת העבודה ה"ספונטנית" שצובעת כל מהלך גדול בצבעים של עממיות ופריצה מן השטח. לא להתחיל בארגון הסעות, הפגנות ואישורים מהמשטרה – אלא להיפך. להצית את האש, ורק אז לסמן סביבה את הטריטוריה. פריצתה של מחאת V15 לתודעה הישראלית היא המהלך הגדול והספונטני שקורה עכשיו, בניצוחה של הקרן החדשה לישראל. השבוע בישעמדה - על ספונטניות מזויפת בשירות הדמוקרטיה הישראלית.

המחאות הכי גדולות של השמאל בשנים האחרונות היו "ספונטניות". הזכורה מכולן היא המחאה החברתית, שלא תכננה להיות כזו. הסיפור, כפי שהוצג בתקשורת, היה כזה: לדפני ליף העלו את שכר הדירה, אז היא כתבה הודעה בפייסבוק לחברים שלה ובנתה אוהל בשדרות רוטשילד במחאה. מצלמה של ערוץ 10 ליוותה אותה כבר בשלב הזה. פתאום, ככה בלי לשים לב, מאות ואלפי תל אביבים בספונטניות, התיישבו סביבה, פרסו מחצלות ובפי כולם אותו מזמור ישן: להחליף את השלטון. הם לא הספיקו להגיד "ביבי לך הביתה" ונמצאו כמה צדיקים שחילקו באופן ספונטני אוהלים לכל דורש, נמצא מימון לשילוט, ועשרות מאהלים הוקמו בכל רחבי הארץ. עוד כמה ימים, ונמצא גם המימון לבמות ענק, והגברה, ואוטובוסים ואמנים שהופיעו בהתנדבות והכל, הכל בימן אלתור כזה, בזרימה, בלי תכנון מראש. ספונטני.

והנה הגענו לשנת 2015. שוב יושבים להם שני חברים, שותים קפה, מפצחים גרעינים, אולי מזמינים פיצה ומדברים פוליטיקה. אבל שני החבר'ה האלה לא סתם מדברים. הם מחליטים שצריך לעשות משהו. תוך שבוע הם מארגנים 350 מתנדבים שעזבו את עבודתם והתגייסו לחודשיים, מגיעים למשרדי ארגון 'קול אחד' שעוזר להם למצוא שני תורמים רציניים שמוכנים, בלי להכיר אותם, לשפוך עליהם מיליונים ולהקים את מיזם V15. ומה המטרה? להחליף. לשנות. לא חשוב, העיקר שיהיה משהו אחר. והם יודעים למה הם לא יגידו לכם במפורש למי: כי אז הם יעברו על החוק. אבל עד אז - זה ספונטני, זה דמוקרטי. חגיגה.

ניסים כאלה לא קורים לצערנו הרב. תשאלו כל אחד שיצא לו להקים עמותה עד כמה קשה להגיע לתורמים, עד כמה קשה להקים את מערך הפעילות, עד כמה קשה לגייס מתנדבים. הקלות שבה שני בחורים צעירים גייסו מיליונים משני בעלי הון היא נס. לא פחות, אם הסיפור הזה אמיתי. אנחנו במועצת יש"ע יודעים דבר או שניים על ארגון עצרות גדולות, הפגנות וניסיון לעניין את התקשורת במהלך. תאמינו לנו, זה אף פעם לא מתנהל בקלות כזו.

לצערנו הרב, הסיפור הוא כמו תמיד גם התקשורת. זו שלא שואלת את השאלות, מתעלמת מהמקריות המדהימה ומשתפת פעולה עם ה"קולות שעולים" וקוראים להחליף את השלטון. שני יוצאי דופן שאינם מעידים על הכלל היו השבוע: ירון לונדון מערוץ 10 שלא נחשד באהבה יתירה לנתניהו והטיח במנכ"לית ארגון 'קול אחד' שסיפרה לו איך הכל התחיל: "את חושבת שאנשים מטומטמים?" ועמו גם קרן נויבך מרשת ב' שכנראה לא מצביעה לליכוד, אבל לא חששה להטיח בראשי הארגון שוב ושוב את הדרישה לשקיפות. אלה אמנם רק שני קולות, אך הם חשובים וראויים להערכה.

ומילה אופטימית לסיום: העובדה כי רוב אנשי התקשורת הבכירים מעדיפים להחריש, כאשר השאלות זועקות מאליהן – חוזרת כבומרנג ופוגעת בתקשורת עצמה. בישראל 2015 המונופול של כלי התקשורת כבר לא קיים. הרשתות החברתיות, כלי תקשורת לאומיים, וציבור שכבר מבין שהכל משחק של אינטרסים לא אוכל את הלוקש ה"ספונטאני" הזה כל כך מהר.