אזהרה: כאן לא בונים
ראש הממשלה נתניהו קיבל לפני כמה שנים החלטה אסטרטגית שלא להתעקש על זכותה של ישראל לבנות ברחבי ירושלים ויו"ש. אך כיוון שאי אפשר לעצור כליל את הבנייה באזור שבו מתגוררים חצי מיליון בני אדם, עם ריבוי טבעי כפול מהממוצע, מצא נתניהו, כדרכו, פתרון יצירתי: שיטת "ניצול ההזדמנויות". השבוע בישעמדה – על השיטה היצירתית שחוסלה יחד עם גל הפיגועים האחרון, ועל המחיר הכבד שתשלם ירושלים אם המחנה הלאומי לא יתעורר בזמן.
הפלסטינים פנו לאו"ם? נבנה שכונה חדשה. השמאל הקיצוני גרם להריסת בתים? נאשר עוד שני פרויקטים לשיווק. מחבלים רצחו יהודים? נכשיר קרקעות. זוהי שיטת ניצול ההזדמנויות של ראש הממשלה נתניהו. שיטה בה השתמש בשנים האחרונות כדי לסלק מעליו את הטענות כי הוא ראש הממשלה המקפיא ביותר שקם בישראל מאז ומעולם. היחיד שלא בונה את ירושלים, יהודה ושומרון.
אין ספק ששיטת "ניצול ההזדמנויות" של נתניהו הייתה רעיון גרוע, המחבר בקשר מלאכותי וציני בין פיתוח מפעל ההתיישבות לבין הפגיעה בו. וכמו כל רעיון גרוע, גם הוא בא אל סופו. גם מי שיכול היה לקבל עד כה בהבנה את מהלכי התמרון של נתניהו בין הלחץ הבינלאומי לבין הצורך בבנייה – יצטרך להודות כעת כי הטבח בירושלים, שלפי שיטה זו אמורה היה להניב תגובה ציונית הולמת, רועמת ומהדהדת, מוכיח חד משמעית שבנימין נתניהו לא מתכוון לבנות את ירושלים או את יהודה ושומרון. לא יכול, לא רוצה או לא יודע – פשוט לא.
אך כישלונה של שיטת ההזדמנויות אינו עומד בעינו. הוא מחייב הסתכלות רחבה יותר על הנזק שנגרם בשנים האחרונות למפעל ההתיישבות, ובעיקר בירושלים. נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שנכנע לתפיסה האנטי-ישראלית המכניסה את ירושלים הבירה תחת כנפי "ההתנחלות הבלתי חוקית". קחו לדוגמה את הקפאת הבנייה בגבעת המטוס, הצמודה לשכונת תלפיות. בין הגבעה לבין העיר בית-לחם נמצאות שכונת גילה ושכונת הר חומה. הפלסטינים והקהילה הבינלאומית מסרבות בתוקף לבנייה יהודית בגבעת המטוס, מתוך מגמה לייצר רצף התיישבותי פלסטיני מבית לחם לאזור קניון מלחה ואצטדיון טדי, כאשר גילה והר חומה הופכות למובלעות במדינה הפלסטינית העתידית. בהסכמתו להקפיא את הבנייה בגבעה, תורם נתניהו במו ידיו היום לחלוקתה של דרום ירושלים בעתיד. שלא לדבר על האיסור הבלתי מתקבל על הדעת על בנייה בשכונת רמות, הממוקמת מערבית לכביש 443, ונמצאת עמוק בתוך ירושלים.
אל תתבלבלו – הבניה שאפשר לראות היום בכמה מקומות ברחבי ירושלים ויו"ש היא הבשלה של תהליכים מלפני שנים ותוצאה של מאבקי עבר. כשגל הבנייה הנוכחי יסתיים, אבן לא תזוז. ההקפאה התכנונית של היום משמעותה תקופת יובש חמורה בשנים הבאות. נקודת הקיפאון שאליה אנו עומדים להגיע, לא רק שתפגע בירושלים בטווח הקצר – היא תנציח את ההקפאה בטאבו, ואף ראש ממשלה שיגיע לאחר נתניהו לא יוכל לבנות, לא בירושלים ולא ביהודה ושומרון. כל יום שעובר, מעמיק את ההקפאה, מנוון את מערכות התכנון והבנייה ומצמצם עד מאוד את הסיכוי לביטולה בעתיד.
נבואת הזעם הזו אין בחלום יסודה. הלא בסרט הזה כבר היינו – מאז מלחמת ששת הימים, כל ממשלה שקמה בישראל, מימין ומשמאל, הקימה יישובים חדשים ביהודה ושומרון. אך ממשלתו של יצחק רבין קיבלה ביום שחור אחד החלטה שלא להקים יותר יישובים חדשים ביו"ש, ובכך קבעה סטטוס קוו שמעולם לא הופר. היישובים המעטים שקמו מעבר לתחומי הקו הירוק לאחר אותה החלטה, נאלצו לצמוח מתוך פעולות יצירתיות כמו הקמת מאחזים, אך מעולם לא בהחלטת ממשלה. אף ראש ממשלה לא הצליח לשנות את המצב, וזה בדיוק מה שיקרה עם הבניה בירושלים וביו"ש, אם לא נפעל כעת.
הלחצים על ראש הממשלה אמתיים ורבים, ואין להקל בהם ראש. אך דווקא משום כך, נתניהו זקוק בעת הזו לכוח נגדי אדיר, שיסייע לו להתמודד מול אותם הלחצים. כדי שנתניהו יקבל החלטה שצפויה לעמת אותו עם העולם, עליו לדעת כי המחנה הלאומי עומד מאחוריו מחד, ולא ישתוק על המשך ההקפאה, מנגד. רק עמידה נחרצת תאפשר לנתניהו לקבל החלטה אמיצה והכרחית למעננו ולמען הדורות הבאים.
