ריח החולשה
בנימין נתניהו ניצב השבוע מעל דוכן הנואמים במליאת הכנסת, והצהיר כי לישראל הזכות המלאה לבנות בירושלים. "להגיד ליהודים לא לגור בירושלים?", תמה ראש הממשלה. "הצרפתים בונים בפריז, האנגלים בלונדון וישראלים בירושלים". כמה פשוט. אז למי ששכח: ממשלת ישראל בראשות נתניהו מקפיאה בשנה האחרונה את הבנייה בירושלים ובאזור יהודה ושומרון. מכרזי בנייה עצרו, ועדות תכנון התבקשו לקבל אישור מרה"מ על כל התקדמות, ופרויקטים רבים נדחו שוב ושוב. מי שנתן לעולם ובעיקר לערבים לטעום את טעמה של הקפאת בנייה ליהודים בלבד בבירת ישראל, מדוע יתפלא כעת כשהוא משנה את הטון ונתקל בביקורת בינלאומית ובטרור גואה?
ירושלים היא סמל. לא רק עבורנו היהודים, אלא גם עבור אויבינו ויתר מדינות העולם. ולאור זאת החשיבות לשמור עליה גדולה שבעתיים. וכמו ביהודה ושומרון, בבקעה וברמת הגולן – כך גם בירושלים: בתקופות שבהן מדברים על נכונות למסור שטחים, הטרור מריח את החולשה ומרים ראש.
בשנה האחרונה הטרור בירושלים מרים שוב את ראשו, ובגדול. הפגנות אלימות, בקבוקי תבערה ואבנים, פיגועי טרקטור ודריסה, ועכשיו גם תינוקת קטנה בת שלושה חודשים, חיה זיסל בראון הי"ד, ששילמה בחייה על ההתעלמות המתמשכת של מדינת ישראל מבעיית הטרור המחריפה בירושלים.
יממה לאחר פיגוע הדריסה, כינס ראש הממשלה התייעצות ביטחונית, ובה הנחה "לממש את הריבונות הישראלית בכל חלקי ירושלים באמצעות תגבור כוחות מסיבי". נתניהו ציין כי אל מול מעשה הטרור הנפשע, "אנחנו נתקלים ברפיסות בינלאומית. אצלנו אין רפיסות כזאת. נעמוד איתן על זכויותינו וחובותינו להגן על בירתנו". אצלנו אין רפיסות? כבר שנים שתושבי מזרח ירושלים זועקים על ההפקרות הביטחונית בשכונותיהם. שנים.
אך כאמור, זהו כלל לא שורש הבעיה. זה מתחיל בהוראה של ראש הממשלה לעצור את הקמתה של שכונת "מבשרת אדומים" שבעוטף ירושלים, ממשיך להוראת לשכת ראש הממשלה להקפיא את השיווק של כל פרויקט חדש במזרחי העיר, וכמובן סירובו של נתניהו להצהיר כי מזרח ירושלים תישאר לעד בידי ישראל, ולעולם לא תשמש כבירתה של מדינה ערבית כלשהי. חוסר הריבונות המעשית גם ברחובות ירושלים, גם בהר הבית, וגם בדרכים המובילות לעיר – כביש 443, ציר 60 וכביש 1 – מזמין חולשה, מזמין טרור. אל מול העולם אנחנו מבהירים שישראל אינה בטוחה בזכותה על כל מרחבי ירושלים, ואל מול הערבים אנחנו תולים שלט: עוד קצת טרור ואנחנו עפנו מכאן.
אם ישראל מאפשרת לעולם לראות בירושלים כעיר כבושה, כ"התנחלות בלתי חוקית" באדמות של ערבים נגזלים, אין לנו את הפריבילגיה להתפלא כשהטרור תוקף. הוא מריח את החולשה מקילומטרים. וכך משפחתו של המחבל הרוצח מרגישה חופשית להתמקח עם המשטרה על הסדרי הלוויה, במקום לבקש סליחה על מעשיו הרצחניים. וכך נערים ערבים מיידים אבנים על הרכבת הקלה, אותה רכבת שמאפשרת להורים ולאחים שלהם לצאת לעבודה ולפרנס את המשפחה.
כשיש טרור, אין היגיון. מילים לא עוצרות טרור, משא ומתן לא עוצר טרור. כדי לנצח את הטרור יש צורך בכוחות ביטחון – משטרה, צה"ל, שב"כ – חזקים ומרתיעים מהצד האחד, ובעמידה מדינית איתנה מהצד השני. זו השעה לשים סוף למדיניות ה"הכלה". אבן יכולה להרוג, לא רק מכונית דוהרת. ירושלים זקוקה ליותר שוטרים, פחות סבלנות, יותר הרתעה ופחות פחדנות.