יורדים מהפסים

כמו מחאות הדיור והקוטג', גם מחאת המילקי מבקשת להציף מצוקה קיימת ורחבת היקף. רבים מדי במדינת ישראל מתמודדים עם בעיות כלכליות, חברתיות וחינוכיות בלתי נסבלות, ונושאים בצדק את עיניהם לפתרונות מוצלחים במדינות אחרות. אך המוכנות לזרוק את מדינת ישראל לפח, כאילו הייתה השקעה בורסאית לא מוצלחת במיוחד, מבהירה היטב את הכיוון שאליו המחאה הולכת. כיוון מפונק וחסר אחריות, שמעדיף להפנות עורף ולברוח, במקום לשאת בנטל ולפתור יחד את הבעיות. השבוע בישעמדה – האם מדינת ישראל יכולה להיות מעצבנת נורא לפעמים? בהחלט, תשאלו את תושבי גוש קטיף.

"צריך פשוט לעזוב את ישראל, ותוך זמן קצר דברים כאן ישתנו לטובת כולם" (היוזם האנונימי של מחאת המילקי); "הייתי מתאר את מדינת ישראל כמניה שמיצתה את עצמה ויש לה אופק שלילי המורכב ממלחמות, צפיפות ומריבות יזומות מיותרות עם כל העולם. זו לא מנייה שהייתי קונה, ובהחלט מנייה שהייתי שוקל למכור – אם רק הייתה לי הזדמנות נוחה" (פרופ' אמיר חצרוני) ; "אני שוקל לעזוב את הארץ כי אני לא רואה בה סביבה בריאה לגידול הילדים שלי בבוא היום, ולהתפתחות שלי בעצמי" (פ', בן 25 מת"א, בראיון לערוץ 2).

השלושה הנ"ל אינם בודדים, ובוודאי לא הראשונים, שמאיימים ללכת ולטרוק מאחוריהם את הדלת, בגלל המשכורת, המשכנתא, האלימות או כל דבר אחר. בעיתון "הצופה" בחודש אב תשט"ז, שמונה שנים בלבד לאחר הקמת המדינה, נכתב כך: "היו ימים ש"ירדו" מארץ ישראל בסתר. עד הרגע האחרון התביישו לספר שיוצאים, ואילו כיום עושים זאת בריש גלי. ללא בושה, ללא מורא וללא פחד. ולא עוד אלא שמתגרים בכך... חודשים לפני מועד היציאה מספרים לשכנים ולמכרים טובים על התוכניות ומסבירים להם, מדוע בעצם החליטו לרדת. כי כאן מס הכנסה אוכל את הכל וכל מה שאתה מרוויח הם לוקחים ממך".

יש אמת בטענות כלפי המצב הכלכלי, המצב החברתי, המצב החינוכי. אך המשותף לכל אותם יורדים, בפועל ובפוטנציה, הם חולשת הקשר לארץ ישראל וחוסר המוכנות לקחת חלק פעיל, מתמשך וסבלני, בתיקון המצב. הקשר של אותם עשרות, מאות, אולי אלפים עם ארץ חמדת אבות הוא קשר קר ומסחרי. כפי שהגדיר זאת יפה פרופ' חצרוני – ארץ ישראל היא בעיניהם מניה בורסאית ולא יותר. השקעתי, ואני רוצה לקבל את התשואה שהבטחתם לי. לא אקבל? הלכתי.

קשה לחזות בהתנהלות הזו ולהישאר שווי נפש. כי אם יש ציבור במדינת ישראל שחטף, שסבל, שידע מצוקה אמיתית מהי – זה ציבור המתיישבים בגוש קטיף. אם "היורדים" מדברים על משכנתא יקרה, מה יאמרו תושבי גוש קטיף על בתיהם שנהרסו? מי שמדבר על מחיר המילקי הגבוה, מה יענה לחקלאים הרבים תושבי הגוש שנותרו ללא פרנסה ונאלצו להתחיל הכל מהתחלה?

תושבי גוש קטיף סבלו על גבם את הטרגדיה האישית הגדולה ביותר מאז הקמת המדינה. ולבסוף גם התברר (ולא במפתיע) שהכל היה לשווא. שחורבן גוש קטיף הוליד רק עוד חורבן וטרור, על מדינת ישראל כולה. ירידה מהארץ? הצחקתם אותם. תושבי גוש קטיף התיישבו מחדש בנגב, בעוטף עזה, בלכיש וביו"ש. מהם סובלים מטפטוף של פצמ"רים וקסאמים, ומהם סובלים מהקפאת בנייה וזריקות אבנים. כמו כל אזרח בישראל, גם הם סובלים מיוקר המחיה, גם הם מתקשים לקנות בית לילדים, אבל לדבר על שבירת כלים? על ירידה מהארץ? אפילו לא עולה בדעתם.

אז אתם, חברים יקרים, עם המילקי והקוטג', דעו לכם שאתם מרימים קול אמיתי, על מצוקות אמיתיות. אבל אם תחליטו לעזוב ולטרוק את הדלת במקום להתמודד, דעו לכם שאנחנו, אוהבי המולדת, נמשיך לשאת את האלונקה אתכם או בלעדיכם. נשלם את המסים, נעשה את המילואים, וגם נכעס על המדינה היקרה שלנו נורא. נכעס, נישאר ונתקן.