"פתרון מציאותי" / תשע שנים לגירוש

"פתרון מציאותי"  / תשע שנים לגירוש

"אנו מקבלים בברכה כל היאחזות והתיישבות באזור רצועת עזה. ברצועה יש אדמות שיכולות וחייבות לשמש התיישבות יהודית, כי רק היא שתבטיח שינוי לטובה באופיו של האזור". את ההצהרה הזו, שפורסמה בחודש אפריל 1972, לא ניסחו חברי מזכירות כפר עציון, וגם לא חברי סיעת המפד"ל. השבוע בישעמדה – תשע שנים לגירוש גוש קטיף וצפון השומרון – מי חתום על ההצהרה הקוראת ליישב את רצועת-עזה ביהודים, והאם לאור כישלון ההתנתקות הגיע הזמן לדבר בקול על מה שכולנו מתפללים לו בחרש?

בבחירות האחרונות לכנסת הצביעו 51% מתושבי קיבוץ עין השלושה שבצפון-מערב הנגב למפלגת העבודה, 19% ליש עתיד, 7% למרצ ו-5% למפלגת התנועה. בבחירות לכנסת ה-16, הכנסת שקיבלה את ההחלטה על גירוש תושבי גוש קטיף מבתיהם לפני תשע שנים, הצביעו 62% מחברי קיבוץ עין השלושה עבור מפלגת העבודה, 15% למרצ ו-11% לשינוי.

מעניין כמה מתושבי הקיבוץ זוכרים את ההצהרה שפרסמו חבריו לפני 42 שנה. "אנו מקבלים בברכה כל היאחזות והתיישבות באזור רצועת עזה ובאותם אזורים אשר מנוי וגמור עם ממשלת ישראל שלא להחזירם לאותם הגורמים שבמשך עשרות בשנים עשו כל אשר ביכולתם כדי למנוע הידברות וטיפוח מציאות של דו קיום בין העם הערבי לבין העם היהודי, אלא העדיפו את ההסתה הפרועה וחינוך לשנאה שלוחת רסן כלפי עמנו. גם ברצועת עזה ישנן אדמות בבעלות פרטית והן יכולות וחייבות לשמש התיישבות יהודית. כי רק היא שתבטיח שינוי לטובה באופיו של האזור". אי אפשר שלא לתמוה - מה גרם לחברי הקיבוץ לתמוך בנלהבות כה גדולה בהקמתו של מפעל ההתיישבות בגוש קטיף?

הסבר אפשרי ניתן למצוא בידיעה שפורסמה כחודש לפני כן, בעיתון 'דבר': "ההתנחלות הישראלית ברצועה אינה מעסיקה את דעת הקהל בעזה ואינה מדאיגה את ציבוריותה, כפי שהדבר מדאיג את שולליה היהודים. יש גם החושבים שהתיישבות יהודית ברצועה תביא לשיפור מצבה הכלכלי הכללי, ומכיוון שפתרון מדיני אינו נראה באופק, זהו הפתרון המציאותי לחיים". ושוב עולה השאלה - האם יכול להיות שמגורי יהודים ברצועת עזה הם "פתרון מציאותי"?

כדי לענות על כך, נבחן תחילה את הפתרון שישראל ניסתה לפני תשע שנים. אריאל שרון סיפר לנו ש"ההתנתקות תחזק את ישראל ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים ושאר שכנינו". שאול מופז אמר כי מדובר במהלך "הכרחי ונכון", והחולם הנצחי, שמעון פרס, הצהיר כי "ההתנתקות אינה גירוש אלא הצלה". המציאות היא שמאז הגירוש מצבם הכלכלי של תושבי הרצועה הלך והידרדר, המציאות היא שכוחם של ארגוני הטרור גבר לא רק מול ישראל, אלא גם מול מתנגדי חמאס בתוך הרצועה, המציאות היא שהשטחים שעליהם הקימה ישראל את גוש קטיף היו ריקים לפני, ונותרים ריקים אחרי. עם הבדל אחד: במקום פארקים, יישובים או חופים לתפארת, קמו מתחת להם מנהרות טרור, בסיוע מלט, חשמל ומים שהעברנו לידי חמאס.

המציאות בעזה מורכבת מדי בשביל התנתקות חד צדדית. גם מי שאינו רואה ברצועת עזה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל הקנויה לנו בזכות, לא יכול להתעלם מהצורך של מאות אלפי תושבי הרצועה בהסרת עולו של חמאס מעל צווארם. לשם כך נדרשת פעולה מורכבת יותר, שתאפשר לצה"ל חופש פעולה צבאי גדול יותר מול הטרור בעזה. נדרש "פתרון מציאותי".

ובל נטעה, פתרון מציאותי אינו פתרון נקי מתקלות, הוא אינו פתרון מושלם. הוא ממש לא כולל הבטחה לשקט, ואינו חסין מפני קורבנות משני הצדדים.

נוכחות ישראלית ברצועת-עזה אולי סיכנה ותסכן באופן מסוים את חיי החיילים והתושבים הגיבורים, אך היא בוודאות מצילה את חייהם של המונים ומעמידה את יכולת ההרתעה של מדינת ישראל מול אויביה.

תשע שנים אחרי הגירוש הנורא והמיותר, עלינו להקשיב לחברי הקיבוץ השמאלני: הנוכחות האזרחית שהייתה בגוש קטיף חיזקה את צה"ל, והנוכחות של צה"ל בגוש קטיף, שמרה על ישראל. עם כל יום שעובר, עם כל מבצע צבאי שחוזר על עצמו, גובר הצורך לחזור אל השטחים המופקרים, לחזור אל הפתרון המציאותי.

היום זה נראה אולי מופרך ולא סביר, אפילו בעיני חלקים במחנה שלנו. אבל בואו ננסה לתאר לעצמנו איך הרגישו חברי כפר עציון כשעמדו 19 שנה בירושלים וצפו בעיניים בורקות אל עבר האלון הבודד? ומה חשבו אזרחי ישראל עליהם באותם הימים?

מהלך כזה יוכל להצליח אם נשכיל לעשות זאת יחד עם כל עם ישראל. לא כצעד של ימין שרוצה "ארץ ישראל" מול שמאל שרוצה "שלום". אלא כצעד כלל ישראלי שרוצה, לפני כל דבר אחר, לעשות מה שטוב למדינת ישראל.