תשובה ציונית הולמת

אסור לנו, כעם, להפנות עורף לצרה שנפלה עלינו. את הכאב הצורב שחשנו השבוע אל לנו לשכוח. יש לזכור אותו היטב, לצרוב אותו גם בתודעתנו. זה המעט שאנו יכולים לעשות עבור המשפחות שחייהן השתנו לבלי הכר, עבור הכוחות שחיפשו יום וליל, עבור עם שהחסיר פעימה, כשהתקווה התחלפה בכאב גדול. חשוב לזכור. כי כשאנחנו שוכחים, המנהיגים שלנו שוכחים חזק יותר. אם נשכח לדרוש מלחמה בטרור וחזרה לתנופת פיתוח בהתיישבות, שקר הפרטנר ישוב להציף אותנו, עד הנרצח הבא. השבוע בישעמדה – על הדיבורים שצריכים להיפסק, והמעשים שצריכים להתחיל, ומיד.

השכחה היא אחד הכלים החשובים ביותר המשרתים את הנטייה הטבעית האנושית להתעלם מצרות העבר והעתיד, ולהתמקד במה שקורה רק כאן ועכשיו, בהווה. דמם השפוך של הבנים היקרים הי"ד עוד לא יבש, אבל סכנת השכחה כבר מרחפת באוויר. כן, תאמינו או לא – בתוך זמן קצר, רבים מאתנו פשוט ישכחו שזה יכול לקרות לכל יהודי, בכל גיל, בכל שעה ובכל מקום. נעדיף להמשיך בשגרת חיינו, בעבודה, בלימודים, בחיים החברתיים ונשכח מהאקדח הטעון המכוון לעברנו.

כי בואו נאמר את האמת: אם מדינת ישראל תעבור על רציחתם של נפתלי, גיל-עד ואייל לסדר היום, ותמשיך הלאה אל השגרה, יכולים בהחלט לעבור על כולנו עוד שבועות, חודשים ואולי שנים בלי חטיפה נוספת, אולי אפילו בלי אף נרצח נוסף. "רק" כמה אבנים ובקבוקי תבערה פה ושם. מציאות שיש שיגדירו אותה כנסבלת, ביחס למה שעבר עלינו כעם בשבועיים האחרונים.

אז למה שנבחר להציף מחדש את הכאב ולעסוק במלחמות וטרור, כאשר אפשר לברוח אל דברים הרבה פחות קשים לנפש? התשובה פשוטה – משום שהרצח הבא יגיע, במוקדם או במאוחר. והוא יגבה קורבן אחד או שלושה ואולי שלושים או שלושת אלפים, שלא נדע.

בשנים האחרונות שכחנו הרבה, אבל האויב זכר. בזמן שערבים רדפו ורודפים אחרי יהודים ברחבי מדינת ישראל, וגם מחוצה לה, עם סכין שלופה על מנת לרצוח אותם, ממשלת ישראל הייתה עסוקה לא מעט בהקפאת בנייה ובחיפוש קדחתני ומביך אחרי עוד פתח למשא ומתן שכישלונו ידוע מראש. היא הייתה עסוקה בהריסת בתי יהודים על גבעות נטושות, על מנת להוכיח למדינות אחרות שהיא צדיקה יותר מכולם ביחד. מדינות אחרות שבהן, אגב, מתייחסים לטרור בצורה שונה לגמרי.

מי שדיבר על היותו "חזק מול החמאס", הגיע הזמן שיפרע את חובו, יילחם בטרור באמת, ישמיד את התשתיות ויביא לדין או לקבורה את המאיימים עלינו וכן, גם את סייעניהם. כי מעשי רצח שכאלה צומחים על קרקע פוריה של חינוך לטרור, עם שיתוף פעולה סביבתי - אקטיבי ופסיבי – שאין להתעלם ממנו. כל מחבל או מחבלת החברים באחד מארגוני הטרור יודעים כי עצם חברותם בחמאס יש בה כדי להצהיר על תמיכתם בטרור, בין אם פעילותם בו נוגעת ישירות לנשק, ובין אם באופן עקיף באמצעות אחת "הזרועות המלבינות" של הארגון.

ולאחר הרס הרע, יש לבנות טוב. ללא צל של בושה, יש לומר זאת בפה מלא: התשובה הציונית ההולמת לניסיונות הטרור לסלק יהודים מאדמת ארץ ישראל, היא הקמתם של יישובים חדשים, הרחבתם של יישובים קיימים ותנופה גדולה מאוד של בנייה, בכל מרחבי ארץ ישראל ובפרט ביהודה, שומרון ובקעת הירדן - צמיחה של חיים, דווקא מהמקום בו ביקר מלאך המוות.