היחידה ללוחמה בטרמפים
הטרור לא מבחין בין ילדים שנוסעים בטרמפים בגוש עציון, לילדים במועצה האזורית אשכול שנוסעים לבית הספר. כשם שהוא לא מבין בין חייל בטנק ליושבי מסעדות ונוסעי אוטובוסים ואפילו לזוג שמטייל בבריסל. דרך המשקפיים של הטרור, כולנו יהודים ואלינו הם מכוונים חרבות, נשקים, פצצות תופת ורקטות. השבוע בישעמדה - סמנכ"ל מועצת יש"ע, יגאל דילמוני, יוצא נגד שורה של צקצקנים שבחרו בשבוע הקשה שחלף על עם ישראל, להחליף את המלחמה בטרוריסטים במלחמה צינית בטרמפיסטים.
כביש חשוך באזור השומרון. שעת לילה מאוחרת. שלושה בחורים מאותתים לי בתקווה שאעצור. העליתי אותם, עניין שבשגרה. תוך כדי נסיעה לכיוון הבית שלי-שלהם, שאלתי אותם בסקרנות: "אינכם מפחדים"? כתשובה הם ענו לי, בשאלה: ואתה? אתה אינך מפחד לנסוע כאן?
האמת היא שזו שאלה קשה. קשה ויומיומית. סכנות רבות ושונות אורבות לנו בכל מקום, ומי הוא, בעצם, הקובע איזו היא סכנה המפחידה יותר? מציאות החיים שלנו ביהודה ושומרון, היא כמציאות החיים בכל חלק אחר של הארץ, מורכבת מהרבה שגרה וחיים רגילים, המשולבים באירועים או תשומת לב יתירה לדברים נוספים.
משפחה ממוצעת, החיה באזור יו"ש, כמעט וחייבת להחזיק שני כלי רכב, כדי להתנהל נכון ובזמן, על מנת להצליח להגיע לעבודה בשעה המדויקת או לערוך קניות . לנערים שבינינו, כמעט ואין ברירה אלא לנוע בטרמפים. התחבורה הציבורית לא זמינה באופן קבוע, בישובים רבים עוברים האוטובוסים רק מספר פעמים ביום. וכאילו לא די בכך, הקווים הם מאספים, ונוסעים דרך ישובים רבים עד ליעד, והוא הגורם לכך, שנסיעה האמורה לקחת חצי שעה הופכת לשעה ויותר. שפירושה זמן אבוד ויקר.
ובני הנוער, בעיקר בתקופת החופש, ועכשיו עוד יותר בתקופת המבחנים, מחפשים דרכים אחרות, לנוע בהן, מבלי להיות תלויים בתחבורה הציבורית, שמגיעה, כאמור, בטווח של כמה שעות, ומבלי לאבד זמן יקר וחשוב.
כשהיינו נערים ולאחר מכן חיילים, טרמפים היו עניין שבשגרה. וכך, זזנו ושינענו עצמנו ממקום למקום. עוד אז וכהורים צעירים הבטחנו לעצמנו: " הילדים שלנו לא ייסעו בטרמפים. נקודה". הילדים גדלו, ומציאות הטרמפים היא כמעט בלתי נמנעת. צומחת ומופנמת ההבנה, כי בחיים, כמו בחיים, עלינו להיות קצת יותר גמישים. כי לילד שאיחר בבוקר את ההסעה לבית הספר, אין דרך להגיע לכיתה בלי טרמפ. לילדה שצריכה ללמוד למבחן, אך החברה גרה בישוב אחר, אין דרך אחרת ללא טרמפ. לאימא שנוסעת למסיבת סוף שנה בביה"ס ובשעה מסוימת, אין דרך אחרת.
אז כן, גם הילדים שלי נוסעים בטרמפים. וכן, זה גם מאוד מטריד אותנו. וכן, יש בידי ילדיי הנחיות ברורות ללקיחת טרמפים: רק מתוך הישוב, לא בצמתים מבודדים, לא בשעות הלילה, רק ביחד עם עוד חבר, להצטייד בסלולרי ועוד כללים. זה מושלם? לא. האם זה "מזמין טרור" כפי שטענו כמה אנשי שמאל השבוע? ודאי שלא. אין שום הצדקה לטרור ולרוע שכזה.
לא שמעתי ששאלו מדוע עדן אטיאס הי"ד נסעה באוטובוס, מדוע הלכו אותם נערים לבר נוער, האם השתגעו האנשים שישבו במסעדות ומרכזי קניות והפכו יעד לפיגוע תופת ואף אחד גם לא הציק לאותה עובדת בבית הנשיא, מדוע בחרה לעבוד שם. ובכלל, האם מישהו באמת יודע מה בדיוק קרה שם? גם גלעד שליט היה 'הילד של כולנו' למרות שככל הנראה הוא נרדם בטנק ובכך תרם להצלחת מבצע חטיפתו.
הטרור הוא טרור. הוא לא מבחין בין ילדים שנוסעים בטרמפים בגוש עציון, לילדים במועצה אזורית אשכול שנוסעים לבית הספר, לחייל בטנק, ליושבי מסעדות ונוסעי אוטובוסים ואפילו לזוג שמטייל בבריסל. בשבילם אנו יהודים ואלינו הם מכוונים חרבות, נשקים, פצצות תופת ורקטות. כולנו יהודים. וכולנו יהודים על הכוונת.
