ריבונות עכשיו

אז מה היה לנו ב-20 השנים האחרונות? הערבים קיבלו לידיהם 40 אחוז מיהודה ושומרון ואת כל רצועת עזה. ומה ישראל קיבלה? מאומה. התביעות מצד הערבים רק הלכו וגדלו, ומנהיגי ישראל לאורך הדורות המשיכו להמתין. נתבע את שלנו, הם חשבו לעצמם, אבל רק בהסדר הסופי. ובכן, ההסדר הסופי לא כאן וגם לא בדרך לכאן. גם מדינות העולם מבינות את מה שרבים בשמאל כבר מבינים: ביהודה ושומרון מתגוררים כמעט חצי מיליון ישראלים – והם לא הולכים לשום מקום. השבוע בישעמדה – על חלון ההזדמנות להחלת הריבונות.

המשא ומתן תקוע. מנהיגי הרשות הפלסטינית משלבים זרועות עם מחבלי חמאס. העולם עסוק באלף ואחת בעיות אחרות. זה בדיוק הזמן לכוון מחדש את הספינה, ולהוציא לפועל את התכנית שתעשה טוב למדינת ישראל: החלת ריבונות על כל האזורים הישראלים ברחבי יהודה ושומרון.

וכמו כל מהלך גדול ומשמעותי, על נציגי המחנה הלאומי בכנסת פשוט לצאת לדרך ולא להמתין לאף אחד אחר שירים את הכפפה במקומנו. הגיע הזמן לדבר על הריבונות בקול רם, הגיע הזמן לקדם את הצעות החוק שיביאו להגשמת המהלך. השר בנט מדבר על החלת הריבונות, השר ארדן קורא להיערך לכך והשר כץ מקדם את צירוף יישובי גוש עציון לתחומי ירושלים. ברעיון החלת הריבונות תומכים שרים נוספים בממשלה, וחלון ההזדמנות פתוח לרווחה.

כך בדיוק התרחשה החלת הריבונות על הגולן. בארבעה ביולי 1979 חתמו עשרות ח"כים על עצומה, בה נאמר כי "רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל" וכי יש להחיל את הריבונות הישראלית על שטחה. בין החותמים היו שבעה שרים. ראש הממשלה, מנחם בגין, לא חתם על העצומה.

במהלך השנה שלאחר מכן, התנהל במרחב הציבורי דיון ער בשאלתה של רמת הגולן. היו שטענו כי אין להרגיז את מדינות העולם, ויש להסתפק בשליטה הצבאית על האזור. היו שקראו גם לוויתור ונסיגה מהרמה, כמו התנועה הצעירה "שלום עכשיו". בכנס רב משתתפים בכפר המכביה, טענו יוסי שריד, שולמית אלוני וחבריהם שריבונות בגולן כמוה כהכרזת מלחמה. באותם הימים ממש, בתאריך 15.10.1980, הגישה חברת הכנסת גאולה כהן ממפלגת "התחיה" את הצעת החוק לסיפוח הגולן שהתניעה את המהלך.

תחילה הגיעו בטבעיות איומי השמאל על קרע מהעולם, ופתאום, שבוע לאחר הגשת ההצעה, הודיע הממשל האמריקני בשיחות סגורות עם עיתונאים: "לא נפתח בהתנצחות פומבית עם ישראל על היוזמה להחלת החוק הישראלי על רמת הגולן". חודש אחר כך ניסה האויב את מזלו: "סוריה: סיפוח הגולן לישראל – משחק באש" זעקו הכותרות. וכך, לאחר חודשים ארוכים של שיח ער, התחילו עובדות להיקבע. בחודש נובמבר 1980 שיגר שר החוץ, יצחק שמיר, איגרות אישיות לשרי החוץ של המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל ובהן דברי הסבר ורקע על חוק רמת הגולן. במקביל רמז יו"ר מפלגת העבודה, שמעון פרס, לראשי הממשל האמריקני במהלך ביקור בוושינגטון על צעדו הצפוי של ראש הממשלה בגין להביא לסיפוח הגולן.

יותר מעשור לאחר שחרור רמת הגולן, בתאריך 14.12.1981 עבר חוק רמת הגולן בכנסת, ברוב של 63 ח"כים לעומת 21. את המהלך הזה מנסים עכשיו חברי הכנסת משדולת ארץ ישראל בכנסת לשחזר. ראשי השדולה, חברי הכנסת יריב לוין (הליכוד) ואורית סטרוק (הבית היהודי), הגישו השבוע סדרה של הצעות חוק, המבקשות להחיל ריבונות ישראלית על אזורי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

ההצעות מתייחסות ל-10 אזורי ההתיישבות ביהודה ושומרון: בקעת הירדן, אריאל, לב השומרון, מודיעין, מנשה, מרכז בנימין, גוש עציון, חברון ובנותיה, מעלה אדומים ומערב השומרון. על פי ההצעה, תוחל הריבונות על כלל היישובים הישראלים באזורים אלה, וכן על אזורי המסחר והתעשייה, האתרים הארכיאולוגיים, הכבישים, שטחי C וכל אדמות המדינה שבין היישובים.

הצעת החוק של שדולת ארץ ישראל היא ההזדמנות של הכנסת ה-19 והממשלה ה-33 להתניע מהלך היסטורי שיחזק את מדינת ישראל מול מדינות העולם ויביא ביטחון, כלכלה ואולי אולי גם שלום אמיתי עם שכנינו הערבים.