יש עתיד
על פי נתוני ה-CIA האמריקני, במדינת קליפורניה נרשם מספר הילדים הנמוך בעולם – ילד אחד בממוצע למשפחה. כאשר שואלים את ההורים מהי הסיבה לנתון המוזר, שמשמעותו היכחדות הדרגתית של האוכלוסייה המקומית, הם משיבים: "מימוש עצמי". כן, תושבי קליפורניה מעדיפים זמן פנוי לסרטי קולנוע, משחקי חברה וארוחה טובה במסעדה על פני גידול ילדים. בישראל, לעומת זאת, עומד ממוצע הילדים על מעל שלושה ילדים למשפחה. ומהי הסיבה לכך, לדברי הישראלי הממוצע? "מימוש עצמי". אותה הסיבה, תוצאה הפוכה. השבוע בישעמדה, לרגל יום הולדתו ה-3,491 של העם היהודי, נתונים מפתיעים על הילודה בעולם ומשמעותה לעתיד מדינת ישראל. טוב, לא ממש מפתיעים אם עוקבים אחרי הפרסומים של מועצת יש"ע בנושא הדמוגרפי...
חייבים להודות, האיום הדמוגרפי החליש את קולו בשנים האחרונות. אך פה ושם עוד אוחזת בתודעה הציבורית שלנו המחשבה שמשפחה ערבית ממוצעת כוללת הרבה יותר צאצאים מאשר משפחה יהודית. השבוע התארח ד"ר גיא בכור בערוץ 2, והציג כמה נתונים מעניינים הסותרים מן היסוד את ההנחה הנ"ל. בשורה התחתונה, אם תרצו – ישנו איום דמוגרפי, אך הוא ודאי לא מכוון אלינו.
מסתבר, כך לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומאגר הנתונים של ה-CIA, שבעשורים האחרונים בכלל ובשנים האחרונות בפרט, ישנה פשוט קריסה ברמות הילודה בקרב המוסלמים במזרח התיכון כולו. עפ"י הסבריו של ד"ר בכור, "מספר הקסם" שרק ממנו והלאה הילודה המשפחתית נחשבת לחיובית הוא 2.1 ילדים למשפחה. בערב הסעודית למשל, עמד הנתון הממוצע על שישה ילדים למשפחה בשנת 2003. 10 שנים מאוחר יותר, צנח הנתון אל 2.2(!) ילדים למשפחה. בטורקיה, איראן וצפון אפריקה עומד היום המצב על פחות משני ילדים למשפחה ובאירופה הנתון אף חמור יותר ונע בין 1.1 ל-1.3 ילדים למשפחה.
ומה אצלנו כאן?
בקרב האוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה, עמד הנתון בשנת 2003 על חמישה ילדים בממוצע למשפחה. כיום הוא עומד על 2.7 והוא ממשיך לרדת מחודש לחודש. הסיבות לכך ברורות – בניגוד לעבר, רוב האוכלוסייה הערבית ביש"ע מתגוררת בערים כחלק מתהליך האורבניזציה; בכל שנה מהגרים החוצה בין 10 ל-17 אלף צעירים ערבים, רובם לאירופה; נשים ערביות רוצות לצאת ולהשכיל, לצאת ולעבוד, ומוכנות לוותר על משפחה גדולה לשם כך.
לעומת זאת, בישראל המצב רק הולך ומתעצם. בשנת 2010 נולדו בישראל שלושה תינוקות יהודים על כל תינוק ערבי. ואם המחשבה המתבקשת היא שהמגזר החרדי הוא התורם העיקרי לכך, מפתיע ד"ר בכור עם נתונים אחרים לגמרי: משפחה צברית ממוצעת שהסתפקה בעבר בשלושה ילדים, מבקשת כיום להגדיל את התא המשפחתי לארבעה ילדים לפחות. גם העלייה מברית המועצות שהביאה אל ישראל משפחות בעלות 1.5 ילדים בממוצע, הרחיבה את קשת הילודה וכיום מדובר בשלושה ילדים בממוצע למשפחת עולים. הסקטור הדתי לאומי התרחב גם הוא ועומד על חמישה ילדים בממוצע, ושיא הילודה – שימו לב – מתיישבי יהודה ושומרון – שישה ילדים בממוצע למשפחה. חלום מיליון המתיישבים מעבר לקו הירוק כבר לא נראה כל כך רחוק.
המספרים הללו חשובים, לא רק בגלל הרווחה התודעתית שהם מביאים עמם. הם חשובים כי יש להם גם השלכות: לראשונה מאז השואה, הריבוי הטבעי החזיר את עם ישראל לגידול בילודה. מספר אזרחי ישראל, היהודים והערבים, גדל בכל שבע שנים במיליון בני אדם. בתוך 14 שנה, יעמוד מספר אזרחי ישראל על 10 מיליון איש. היכן יגורו כולם?
אם ישנו איום דמוגרפי, הוא זה שניבט אלינו מן הנתון האחרון - ישראל זקוקה לערים חדשות, וכדי לעמוד בגידול הגובר במספר התושבים, הערים החדשות הללו חייבות להיבנות עכשיו. לשם כך, ישראל זקוקה למנהיגות שרואה לעתיד. מנהיגות עם חזון ארוך טווח, שמצד אחד יודעת להסתכל על הנתונים הנכונים ודוחה באמצעותם את הלחצים מבחוץ המבוססים על נתונים דמוגרפיים ישנים ולא מעודכנים, ומהצד השני יודעת לקרוא נכון את המפה המסתמנת ולפעול לפיה, לטובת ישראל ותושביה.
ערב חג החירות, אנו קוראים לממשלת ישראל לקחת לעצמה את הדרור לשאוף קדימה, ולהקים ערים עבריות חדשות, בכל מרחבי ישראל ובפרט ביהודה ושומרון.
חג חירות שמח!