עם חברים כאלה
התחושה הפכה השבוע לעובדה ברורה - ארצות הברית לוקחת צד במשא ומתן הישראלי-ערבי במזרח התיכון, והיא לא מתביישת בכך. לפני שלוש שנים נוהל משא ומתן בין ישראל לחמאס על חזרתו של גלעד שליט מהשבי תמורת שחרורם של מחבלים ערבים, וכעת זהו יהונתן פולארד שחוזר בעזרת ה' הביתה אחרי 30 שנה בכלא, אך בצד השני ניצב מול ישראל ג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארה"ב, הלא היא ידידתנו הגדולה ביותר. קרי סוחר ברגשות הישראלים, ומצפה שתמורת הגשמת חלום חזרתו של פולארד לישראל, תטיל הממשלה על אזרחיה סכנת חיים מידית ומוחשית – מאות פצצות מתקתקות יישלחו בלי שום סיבה הגיונית לחופשי, ויקבלו הזדמנות נוספת לחבל באזרחי ישראל. השבוע בישעמדה – על העסקה הרעה שרוקחת לנו "ידידתנו הטובה ביותר".
כולנו משתוקקים לראות את יהונתן פולארד שב לביתו. משתוקקים מאוד. כמה מאמרים נכתבו, כמה עצומות נחתמו, כמה שלטים נתלו, כמה הצהרות נמסרו, וכעת כשעומדת לפתחנו האפשרות לקבל בדגלים מתנפנפים ובשידורים חיים מרגשים את פניו של האיש שלנו בארה"ב ששילם אולי את המחיר הכבד ביותר האפשרי על תרומתו למדינת ישראל, ודאי צריך להיות בעל לב אבן כדי לא להזיל דמעה של שמחה רק מהמחשבה על כך.
דווקא לאור זאת, הסחיטה האמריקנית שמתנהלת בשבועות האחרונים ומבקשת לנצל את פולארד כקלף לשיפור העמדה הפלשתינית במשא ומתן, היא בזויה ואכזרית. ג'ון קרי משחד את ראש ממשלת ישראל, כדי לאפשר לערבים לנהל משא ומתן טוב יותר מול ישראל. ככה פשוט, ככה מזעזע.
תמורת החייל החטוף, גלעד שליט, שילמה ישראל לחמאס למעלה מאלף מחבלים. ה"חוטפת" בסיבוב הנוכחי, ארצות הברית, עושה בדיוק את אותו הדבר ונתקלת בדיוק באותה רפיסות שסופה בתמונותיהם של מאות מחבלים משוחררים באוטובוסים מסמנים בידיהם אות ניצחון, בלי סיבה אחת טובה. במקום להביע זעזוע עמוק מהרעיון הנורא שמרגל שריצה 29 שנה בכלא, שמצב בריאותו חמור והוא אינו מהווה עוד סכנה לאיש, ישוב לביתו תמורת שחרורם של מאות רוצחים שפלים שכוחם עוד במותנם ושנאתם עוד בליבם, ישראל מגלה חולשה אדירה ואינה מותחת את הקו האדום המתבקש.
לעומת פולארד החולה, המציאות מלמדת שחלק נכבד מן המחבלים המשוחררים ייתפסו בתוך כמה חודשים, לכל היותר שנים, בעודם מבצעים מעשי טרור. את אדון קרי מוושינגטון זה כנראה לא ממש מעניין. ובעצם, למה שיעניין? האם עניינה אותו העובדה שכל אחד מאותם מחבלים מקבל עבור "תרומתו" לחברה הערבית מענק שמן מכספי הרשות הפלסטינית (כן, אותם כספים שישראל, ארה"ב ומדינות באירופה מעבירות לצורך תשתיות, מוסדות ציבור ופעילות חינוכית)?
שלוש פעימות של שחרורי מחבלים עברנו במסגרת סבב ה"שיחות" הנוכחי. עשרות מחבלים שוחררו, רק תמורת הזכות המפוקפקת לנהל משא ומתן עם אבו מאזן הלא רלוונטי. עד כה לא ראה קרי לנכון לשחרר את פולארד, עד כה לא ראה ראש הממשלה נתניהו לנכון להתעקש ולנצל את אחת הפעימות הללו כדי להחזיר את יהונתן פולארד לביתו. כעת, כשהגיע סוף סוף רגע השחרור, כפי שעשה חמאס עשרות פעמים במהלך המשא ומתן לשחרור שליט, הוצבו לפתע תנאים חדשים וקשים יותר.
עד עכשיו שום שחרור מחבלים או הקפאה לא קידמו את המזרח התיכון למצב טוב יותר. ההיפך הוא הנכון. על ממשלת ישראל לומר לאמריקנים בצורה חדה, ברורה ובקול רם וצלול שישמע בכל הבית הלבן: פולארד צריך להיות בבית מזמן או לפחות עד ליל הסדר. המחבלים הרוצחים צריכים להיות בכלא לכל החיים.
