הייאוש וההזדמנות
ראש הממשלה נתניהו, כך פורסם השבוע, תדרך כתבים זרים באמצעות דובריו ואמר כי הוא סבור שאם ייחתם הסכם להקמת מדינה ערבית על שטחי יהודה ושומרון, יש לאפשר לישראלים החיים שם, להמשיך ולגור בבתיהם, תחת ריבונות ערבית. "אין סיבה שלא יהיה מיעוט יהודי במדינה הפלסטינית, כפי שיש מיעוט ערבי במדינה היהודית", צוטט בכיר בלשכת ראש הממשלה. התגובה הראשונה לדיווח הנ"ל נעה, אצל כל ישראלי ממוצע, בין בוז לכעס. אבל האמת היא, שדבריו של ראש הממשלה יש בהם עידוד משמעותי להתפתחות ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון. השבוע בישעמדה – על ניצחון הייאוש ועל ההזדמנות הגדולה שעומדת בפתח.
ראש הממשלה למעשה הודה השבוע בפה מלא: אי אפשר, בשום פנים ואופן, לפנות את היישובים ביהודה ושומרון. כמעט חצי מיליון תושבים, המתגוררים בערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, עם אזורי תעשייה ומסחר, מוסדות חינוך ועסקים המשרתים את אזרחי ישראל מצפון ועד דרום – מדובר במפעל שקרוב לנקודת האל-חזור, ואולי אף עבר אותה. אין לאיש בישראל את הכוח הפוליטי או את האמצעים הכלכליים לבצע הרס בסדר גודל שכזה, ואין לממשלת ישראל את היכולת להטיל על שום גוף כצה"ל או המשטרה להוציא מיזם נורא כזה אל הפועל. כמובן שאיש לא מעלה על דעתו אפשרות שמדינת ישראל תפקיר את תושביה לחסדיהם של מנהיגי הרשות הפלסטינית, המסיתים לרצח יהודים וגירושם אל מעמקי הים התיכון, במסגדים, בספרי הלימוד ובכלי התקשורת הרשמיים של הרשות. מכאן, קצרה הדרך אל המסקנה: יש לגשת לסוגיית יהודה ושומרון בצורה אחרת, שאינה כוללת הזזה של יהודים (או ערבים) ממקומם.
הייאוש המבורך מרעיון הגירוש של ישראלים מיהודה ושומרון, מעמיד את עוצמתה של ההתיישבות בדרגת "בלתי הפיך" וכעת, באופן טבעי – הדיון היחיד שנותר לעסוק בו הוא תחת איזו שליטה יישארו ההתנחלויות – יהודית או ערבית.
החידוש הגדול בדבריו של ראש הממשלה נתניהו, מכוון אם כן דווקא אל ציפי ליבני ואנשי השמאל. דבריו מבהירים שגם מי שתומך ברעיון המסוכן של הקמת מדינה ערבית נוספת ממערב לירדן עליו לפעול למען פיתוח ההתנחלויות, מהצד המוסרי והיהודי. צה"ל ומדינת ישראל שומרים על בתי כנסת ומוסדות יהודיים במקומות שונים בעולם, מאבטחים משלחות ישראליות בביקורים בחו"ל - לא ייתכן שישראלים יופקרו דווקא בלבה של ארץ ישראל, במרחבי יהודה ושומרון, בין אם תחת ריבונות יהודית ובין אם לאו. גם איש השמאל הקיצוני ביותר מחויב לדאוג לזכויותיהם המלאות, ביטחונם ושלומם של מי שיהפכו, לשיטתו, למיעוט יהודי במדינה אחרת.
אם כן, כיצד על ישראל לנהוג כעת, בעודה מנהלת משא ומתן, שיש להניח שלא יגיע לשום מקום בשנים הקרובות? בשאלה המעניינת הזו נתקלו מנהיגי ישראל לפני שנים רבות, ערב קבלת הסכם החלוקה של האו"ם.
החלטת האו"ם בכ"ט נובמבר קידמה כידוע את בשורת הקמתה של מדינת ישראל, אך כללה גם הכרעה קשה ביותר על השארתם של עשרות יישובים בשטחי המדינה הערבית שאמורה הייתה לקום, על פי ההחלטה. בראש אותם יישובים – העיר נהריה, שמנתה אז כמה אלפי תושבים.
הסופר והאסטרטג ד"ר וולפגנג פון וייזל זיהה במצב המיוחד דווקא הזדמנות פז עבור המדינה היהודית שתקום: "שני תפקידים גדולים מוטלים כרגע על מוסדות כל המפלגות היישוביות", כתב ד"ר וייזל. "א. לפתח בכל האמצעים שבידיהם את נהריה. ב. להזרים זרם בלתי מוגבל של עולים חדשים למקום, שימצאו בינתיים את פרנסתם בעבודות ציבוריות גדולות. כי רק נהריה גדולה תוכל לעמוד במבחן. ולתושבי נהריה ייאמר: החזיקו מעמד! לא רחוק היום שגם אתם תהוו חלק בלתי נפרד של המדינה העברית השלמה".
כידוע, וייזל צדק. הישגי ישראל במלחמת העצמאות העניקו לישראל עוצמה כה רבה, ותכנית החלוקה (אותה דחו הערבים, כמובן) הוחלפה בעובדות בשטח. ארבע שנים לאחר פרסום המפה שהותירה את נהריה מחוץ לגבולות המדינה היהודית, יצא מסע מפואר לרגל יום הולדתה השלישי של מדינת ישראל, דווקא מנהריה, וכלשון העיתונים: "לאורך הכביש מנהריה לחיפה הצטופפו אלפים וחזו במסע המפואר שהדגים את הישגי מדינתנו במשך שלוש שניות קיומה. לא במקרה יצא מסע ההישגים לדרכו מנהריה. מושבה זו בגליל המערבי מסמלת אולי יותר מכל יישוב אחד את גדולת היום, כי נהריה זו נועדה להיכלל בשטח המדינה הערבית לפי החלטת עצרת האו"ם. תושבי נהריה חוגגים את יום העצמאות במשנה התלהבות ודבקות. כי צבא ישראל ביטל את רוע הגזירה שריחפה עליהם והחזירם לחיק המדינה".
כמו בנהריה, כך בכל מרחבי יהודה ושומרון – כל דיבור על הפקרת השטח לידיים ערביות, חייב ללדת עוד פיתוח, עוד בנייה, עוד יישוב חדש, ועוד השקעה באחד המיזמים החשובים ביותר של מדינת ישראל מאז קמה – ההתיישבות הישראלית ביו"ש.