הבקעה ישראלית לעד
בשנת 1880, פרסם עיתון "הצפירה", עיתון יהודי שהודפס בוורשה בירת פולין, סקירה מפי אחד מכתביו, המתארת את ביקורו באזור ים המלח ובקעת הירדן. בסקירה מתאר הכתב בתדהמה את האזור ההיסטורי המיוחד בשיממונו העצוב והעלוב – "כל נפש חיה לא תמצא על שפתו". כמעט תשעים שנה אחר כך שוחררה הבקעה ונולדה "תכנית אלון" ההיסטורית, המשעינה את
"כל מי שלא ראה בעיניו את המהפכה השוררת במקום הזה", נכתב בדיווח אלמוני בגליון 38 של "הצפירה", "לא ידע ולא יבין את רחשי לב הנוסע והגיוני, אשר יולדו בקרבו בבואו אל בקעת הירדן: גבעות נשמות חוגרות אבל ושממה, וביניהן ישתרע היאור השוכב למעצבה כמת וכל אותות חיים ותנועה לא יראו על פניו. כל נטע כל צמח לא יכו שרש על סביביו, וכל נפש חיה לא תמצא על שפתו ובאויר הלוהט החופף עליו. לעתים יראו על חפיו עצים שונים, אשר מימי הירדן הסיעום ממקומם ויביאום הנה; ומה ישתומם לבנו ותדאב נפשנו בזכרנו, כי בשנות קדם היתה פה הארץ כגן אלהים, ערים גדולות ועליזות הומיות מאדם נבנו עליה, ועתה נשארו אך עיי מפלה ואבני קיר נעתמות בעברת אש לוהט".
כמעט תשעים שנה אחר כך, שחררה מדינת ישראל את בקעת הירדן במלחמת ששת הימים. מאז היא דאגה ליישב במקום ישראלים, רבים מהם אנשי אדמה, כדי להפריח את השממה. המשימה הוכתרה בהצלחה – יישובים רבים הוקמו, אלפים באו להתיישב והבקעה – פורחת.
ההתיישבות בבקעה נשענה בתחילת דרכה על "תכנית אלון" – תכניתו של
כך, ב־5 באוקטובר 1995, כמעט שנתיים אחרי שנחתם הסכם אוסלו, הכריז ראש הממשלה יצחק רבין בפני הכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". במהלך כהונתו הראשונה בשנות ה־90 השתמש ראש הממשלה נתניהו במונח "תוכנית אלון פלוס" כדי להמחיש את הלך מחשבתו. גם
גם שלושת אלופי פיקוד המרכז האחרונים, כולל זה המכהן, התבטאו בחריפות נגד פגיעה בשליטה הישראלית על בקעת הירדן. אלוף פיקוד המרכז,
ראשי ממשלות, גם משמאל, וכן אלופי פיקוד המודעים למצב בשטח, כולם תמימי דעים: על בקעת הירדן יש לשמור בידיים ישראליות. גם עכשיו, גם אחר כך. ומה איתך, ממשלת ישראל ה-33? האם גם את תשמרי על בקעת הירדן?