ההתפכחות

בחודש אוגוסט 2005 הוציאה מדינת ישראל אל הפועל את תכנית "ההתנתקות" שכללה נסיגה, עקירה וגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. איש לא טרח לספק הסברים, העיתונות לא דרשה אותם, והמבצע המסובך, היקר והכואב - יצא לדרך ללא סימני שאלה. בתוך ימים ספורים נהרס עולם שלם של חיים, צבעים, קולות, ריחות ומראות. מגדל מפואר של שלושים שנות ציונות בגוש קטיף הוחרב בהינף בולדוזר כאילו היה מגדל קלפים. הניסוי כשל. רבים ממתכנניו ומבצעיו הכירו בכישלון, חלקם מודים בכך בקול רם וצלול ומבקשים ללמוד את הלקח, אחרים רק מודים בכישלון אך עדיין מבקשים, מסיבות לא ברורות, לחזור על אותן טעויות בדיוק. השבוע בישעמדה – טעימה מתוך חוברת חדשה של מועצת יש"ע המציגה מבחר ציטוטים מפי דמויות בכירות אודות כישלון הגירוש.

את פירות הבאושים של הנסיגה מגוש קטיף חשה ועוד תחוש מדינת ישראל היטב. רק השבוע דיווח הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, כי בתשעת החודשים שחלפו מאז מבצע עמוד ענן ברצועת עזה, הגיע חמאס לראשונה ליכולת ייצור עצמית של רקטות המסוגלות להגיע לאזור גוש דן. זאת, לקראת העימות הבא עם צה"ל, שבוא יבוא, במוקדם או במאוחר.

אם כן, ההתנתקות אפשרה את הקמתה של מדינת טרור בפאתי הנגב, עם גבול פתוח לכיוון מצרים ועם מעט מאוד אפשרויות פעולה של ישראל בתוכה. טווח האיום הרקטי על מדינת ישראל התרחב ומכסה היום כמעט את כל דרום ומרכז הארץ מבאר שבע ראשון לציון אשדוד ותל אביב. המשפחות שנגררו בכוח ממחוז חייהן מתקשות עד היום להשתקם. הרוח הגבית שניתנה לטרור נשבה מהדרום והגיעה עד מפרשי חיזבאללה בצפון. האם היה המחיר שווה את תמורתו? היום, באיחור טראגי, נפל האסימון.

תהליך ההתפכחות כואב, אולם המחיר ששילמו עשרת אלפים מטובי האזרחים כואב עוד יותר. אנחנו, שמתקשים לשכוח את הפצע הפעור בתוכנו, אספנו כאן את מיטב ההתבטאויות של מצעד המתפכחים והמכים על חטא. האם הם מתחרטים? כנראה שכן. האם למדו את הלקח? ובכן, זו שאלה טובה.