מזרח תיכון ישן

בתחילת השבוע השתתף נשיא המדינה שמעון פרס באירוע חגיגי בירדן והביע שם תמיכה חד משמעית ב"יוזמת השלום הערבית החדשה". היוזמה מתבססת, איך לא, על נסיגה של ישראל לקווי 67' "עם אפשרות לחילופי שטחים". כמה ימים לפני כן שתק פרס במעמד הצגת היוזמה, וגרם לרבים לתהות האם סוף סוף הגיעה עת ההתפכחות והבנת המציאות גם אל בית הנשיא. כעת מתברר שאת קריאות ההתפעלות שמר פרס למעמד המתוקשר בירדן בו נשא דברים קבל עם וג'ון קרי והכריז בחגיגיות, בשם מדינת ישראל, כי היוזמה היא לא פחות מהזדמנות אסטרטגית. הנשיא אף פנה באופן אישי ליו"ר הרשות הפלסטינית ואמר לו: "אבו מאזן, אתה הפרטנר שלנו". השבוע בישעמדה – מאמרו של חבר הנהלת מועצת יש"ע, דני דיין, על רעיון "חילופי השטחים" ששב ועולה לו, ועל ההשלכות שלו על היכולת לנהל משא ומתן של ממש עם שכנינו הערבים.

כמה מלים באנגלית, שיצאו מפיו של ראש ממשלה ערבי לפני כמה שבועות, ריגשו – אולי אף חישמלו – את המעטים שעוד מאמינים בפתרון הסכסוך במזרח התיכון באמצעות הקמתה של מדינה פלסטינית ממערב לירדן.

ראש ממשלת קטאר, השייח חמאד בן ג'אסם אל־תאני, אמרבוושינגטוןשעלישראללחזורלקווי4 ביוני1967, "עם אפשרות של חילופי שטחים מינוריים בני השוואה ומוסכמים". שניים מבין שלושת ראשי המאמינים בדוגמת שתי המדינות, שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי ושרת המשפטים הישראלית ציפי לבני, נפעמו. לא סתם צעד קדימה אמר האחד – צעד גדול קדימה. לא רק חדשות חיוביות, החרתה החזיקה אחריו השרה הישראלית – כי אם חיוביות מאוד. רק חברם השלישי להנהגת הכת הנכשלת־ואינה־לומדת הזאת – נשיא המדינה שמעון פרס – שמר הפעם על שתיקה לא אופיינית [שתיקה שהתבררה כזמנית בלבד – העורך].

איש לא טרח לשאול את השרים הנכבדים היכן מסתתרות כאן בעצם החדשות הכל כך טובות. ליוזמת השלום הערבית יש ערך כלשהו רק אם היא מתונה יותר מן העמדה הפלסטינית. אחרת, ניקלע לאותו מצב ביש שהגענו אליו כאשר הנשיא ברק אובמה בחוסר ניסיונו הציב רף גבוה יותר מזה של מחמוד עבאס בנושא הקפאת הבנייה. ראש הרשות הפלסטינית לא היה יכול להיות פחות קדוש מן האפיפיור, והמו"מ המדיני קרס.

עמדת אש"ף בעניין המכונה "חילופי שטחים" גורסת זה שנים רבות, שהמדינה הפלסטינית צריכה להיות בת 6,205 קמ"ר. הניסוח הקטארי לעיקרון זה, הכולל שש מלות התניה וסיוג במשפט בן י"ג מלים, אולי מתקרב עכשיו לעמדה הפלסטינית, אך עוצר במרחק מה ממנה. אז מהו כאן ההישג הגדול שהעביר רטט בלשכות השרים הללו?

בכל מקרה, יש לקח חשוב שאותו חייבים ללמוד מן האירוע הקטארי: כל ויתור ישראלי הופך עד מהרה לעובדה מוגמרת, שמאוחר יותר מוצגת לפני ישראל לפירעון, כוויתור ערבי שעליו יש לשלם.

הרעיון של "חילופי שטחים" היה ויתור שישראל הציגה בשלב מסוים לפלסטינים כדי לשכנעם להסכים לשלום. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין לא העלה בדעתו להציע ליאסר ערפאת תמורה טריטוריאלית על כך שהוא התכוון להשאיר את בקעת הירדן רחבת הידיים בריבונות ישראלית. אני מנסה לדמיין מה היתה תגובתו הסרקסטית אם מישהו היה אומר לו שעל ישראל "לפצות" את הפלסטינים על שטח רחבת הכותל והרובע היהודי.

זו לא היתה רק העמדה הישראלית – שישראל לא תיסוג לקווי שביתת הנשק ולא יהיה שום פיצוי על כך. למעשה, זו היתה עמדת הקהילה הבינלאומית. החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון דורשות מישראל נסיגה "משטחים" ולא "מהשטחים". הניסיונות הערביים והסובייטיים לחייב את ישראל בנסיגה מלאה נדחו. גם אלו הסבורים שההחלטות הללו חלות על כל חזית בנפרד, חייבים להודות שישראל אינה חייבת "לפצות" על פיהן את התוקפן הערבי בעבור שטחים שייוותרו בידיה.

בשלב מסוים, אולי במו"מ הווירטואלי שניהל יוסי ביילין עם אבו מאזן ב-1995 ואולי בקמפ דייוויד של אהוד ברק, ישראל ויתרה על עמדה זו והציעה "לפצות" את הפלסטינים בגין השכונות היהודיות של ירושלים וגושי ההתיישבות הסמוכים לקו הירוק.

שנים רבות מאוחר יותר מגיע אל־תאני לוושינגטון עם הרעיון "החדשני" של חילפי שטחים מינוריים, וכעת מצפים מישראל שתתרגש ותודה לליגה הערבית על גמישותה, כביכול.

אם בכלל, זוהי הזדמנות טובה – אף כי מאוחרת מאוד – לישראל להסיר מן השולחן את המושג "חילופי שטחים". הניסיונות החוזרים ונשנים להשמידה אכן ישתקפו בגבולות הקבע, אם יוסכמו אי פעם. מלחמת ההשמדה שיזמו הערבים ב-1947 נגד ישראל שטרם נולדה מחקו לנצח את גבולות החלוקה, והניסיון החוזר של 1967 מחק לתמיד את הקו הירוק. הדרישה לפיצוי טריטוריאלי על כישלון הניסיון להשמיד את ישראל הוא אבסורדי ובלתי מוסרי. הוא גם אינו מעשי: מאז מלחמת ששת הימים יהודה ושומרון מלאו ביישובים יהודיים פורחים שיצרו עובדה בלתי הפיכה, ואין ב"ישראל הקטנה" שטחים שיספקו את התיאבון הפלסטיני לחילופים.

על כן, גם אותם המאמינים בפתרון של שתי מדינות צריכים להסביר לבני שיחם הערבים שהתעקשות על חילופי שטחים הופכת את השגת ההסכם בין הצדדים לקשה עוד יותר.