דרך הניצחון

בימים אלה מתנהל ויכוח על נפשו של מפעל ההתיישבות היהודית באזור יהודה ושומרון. זהו ויכוח פומבי בין הגישה שמאמינה בהתיישבות, בכוח פוליטי ובהסברה כשלוש רגליים שעליהן צריך המפעל הזה להישען כדי להגיע לניצחון המערכה, לבין גישה הרואה בנבוט – כלומר באיום בעימות פיזי - כלי פעולה עיקרי שעליו יש להתבסס. בישעמדה השבוע – דברים שנשא יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, בפתיחת כנס ישע להסברה ותקשורת ובהם פירט כיצד באמת ניתן להגיע לניצחון המיוחל, וכיצד ממש לא.

"המערכה על עתידה של מדינת ישראל ונצחיותו של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, טעונה שילוב של שלוש דרכי פעולה יחדיו.

הראשונה – התיישבות. אי אפשר בלעדיה. אם לא נמשיך ונקדם מסה של יהודים אל שומרון ויהודה, לא נצליח. זהו תנאי הכרחי, ויש להדגיש אותו מחדש דווקא בימים אלה, שבהם יש נטייה מצד גורמים מסוימים לזלזל בו. "אז מה אם הרווחנו עוד איזו שכונה או עוד איזה חצי יישוב?", הם שואלים. "בסדר, אז פה בונים אבל שם, לא!" – נכון, ודאי היינו רוצים שיבנו יותר, הרבה יותר, אבל בשום פנים ואופן אל לנו לזלזל בהישגים אלה. כבר היום, עלינו לדעת, אחד מכל עשרה יהודים במדינת ישראל גר מעבר לקו הירוק. זהו נתון מדהים. עצם הישיבה באזורים אלה הוא שהופך את הריבונות התיאורטית שלנו על הארץ לדבר מעשי. הוא שהביא את מפעל ההתיישבות אל סף ה"בלתי הפיך". אפילו דיפלומטים זרים במדינות אירופאיות שאינן אוהדות את ישראל, כבר מבינים שמדינה פלסטינית ככל הנראה לא תקום כאן. אמת, גם הסרבנות הפלסטינית תרמה לכך תרומה לא קטנה, אבל גם הנוכחות שלנו יש לה השפעה אדירה על העניין.

דרך הפעולה השנייה היא השימוש בכוח פוליטי. כוח זה חיוני כדי לשמור על נוכחותנו ביהודה ושומרון ולעתיד המדינה, אך יש לדעת להשתמש בו נכון. ככל שהכוח הפוליטי שלך גדול יותר, עליך לדעת להשתמש בו בזהירות וצריך לדעת גם מתי ואיך לא להשתמש בו. בחודשים האחרונים מהדהדת לה במרחב הציבורי השאלה – עד כמה תרמו פעילים מסוימים מקרב ההתיישבות המשחקים במגרש הפוליטי, לעובדה שבממשלת ישראל יושבת כעת מפלגת מרכז-שמאל. לצערנו, ככל הנראה תרומה זו איננה מעטה.

והזרוע השלישית היא פעולת ההסברה. במשך שנים ארוכות מדי זלזלנו בחשיבותה ובחיוניותה, ועלינו לשמוח כי ההתיישבות כולה שינתה גישה לגביה. אם בעבר עסקנו רבות בהצהרות על "התנחלות בלבבות" (גם אם לא הצלחנו לעשות זאת ואולי לפעמים עשינו בדיוק ההפך בלא מעט הזדמנויות), הכיוון היום צריך להיות שונה. עלינו להתנחל במוחות, בראשים. ואת זאת אנו עושים באמצעות אותן עובדות ותובנות שאנו מפיצים. כאשר אנשים מבחינים בעוצמתה של ההתיישבות, הם לא אוהבים אותה יותר ואולי אפילו פחות, אך הם מבינים שהפתרונות שהם מציעים אינם רלוונטים עכשיו, או שלא יהיו רלוונטים בעוד כמה שנים, וזה הישג חשוב מאוד.

בימים אלה מתנהל ויכוח על נפשה של ההתיישבות, ויכוח שאין טעם או צורך לטשטש אותו, בין הגישה שמאמינה בשלוש הפעולות המשולבות האלה לבין גישה שחושבת שהרגל העיקרית שעליה צריכה ההתיישבות להישען היא רגל הנבוט. הם חושבים שאנחנו ננהל מאזן אימה מול החברה הישראלית ובצורה כזו נפחיד את הישראלים, נפחיד את הממשלה ונכריע את המערכה.

אי אפשר בו זמנית גם לנהל מאזן אימה מול החברה הישראלית וגם לנסות להשפיע עליה. אי אפשר לומר לאזרחי ישראל – "אנחנו רוצים לשכנע אתכם, אבל אם לא נצליח, נכניס לכם נבוט בראש". הטיעונים שלנו בעד המפעל החשוב הזה הם כל כך חזקים והצדק שלנו כל כך מוחלט, שזה פשוט לא הגיוני להחליף אותו בנבוט".

דברים שנשא יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, בפתיחת כנס ישע להסברה ותקשורת