ניסויים כושלים

לעיתים, ניסוי שנכשל יכול להעשיר את הידע המדעי לא פחות מאשר ניסוי מוצלח. בהקשר זה הגדיר פעם אלברט איינשטיין את המונח "אי-שפיות" כציפייה לקבל תוצאות שונות בניסויים שחוזרים על עצמם.

אריאל שרון הוביל את מדינת ישראל לשני ניסויי-ענק. למרבה הצער, שניהם נחלו כישלונות קולוסאליים. על אף זאת, משתעשעים היום יורשיו ברעיון לחזור שוב על ניסויו הכושלים, תוך ציפייה כמו-משיחית שהפעם הם יצלחו.

מבצע "אורנים גדול" של קיץ 1982 נועד להמליך על לבנון את באשיר ג'ומאייל, כדי שהוא יכרות  הסכם שלום עם ישראל וידאג לבטחונם של יישובי הצפון. בתמצית: ישראל תחזק את ג'ומאייל (בנשק, בכסף, בסיוע דיפלומטי) והוא מצדו יעשה שלום וישמור על קריית שמונה. תוצאות הניסוי ידועות לכל. באשיר אכן נבחר לנשיא אך בטרם הספיק להישבע אמונים – נרצח. מכאן ואילך, תוכניתו של שרון התמוטטה כמגדל קלפים. האח אמין ג'ומאייל התכחש לכל ההבנות. כיום, לאחר שנים של מלחמות שגבו מאות הרוגים, שלומה של קריית שמונה תלוי במידה רבה, במצב רוחו של חסן נאסראללה.

 בקיץ 2005 ערך אריאל שרון את הניסוי הגדול השני שלו –  ניסוי אסטרטגי שהיה גם ניסוי בבני אדם: פינויים הכפוי של אלפי ישראלים מבתיהם ומסירת חבל עזה כולו לידי הפלסטינים. למעשה, הוקמה לראשונה מדינה פלסטינית על שטח רציף, נקי מכל נוכחות יהודית – צבאית ואזרחית כאחד. חודשים ספורים בלבד לאחר הנסיגה והקמת המדינה דה-פאקטו בחבל עזה – בחרו הפלסטינים בראש החאמס איסמעיל הנייה  לראש ממשלתם ומאוחר יותר השתלט החאמס בכח על כל מנגנוני השלטון והצבא בחבל עזה. כיום שוכנת בגבול ישראל מדינת אל קעידה-חיזבאללה-חאמס הנתמכת ע"י איראן וממטירה מידי יום רקטות על יישובי הדרום.

התוכניות המדיניות המתגלגלות בימים אלה בלשכותיהם של ראש הממשלה אולמרט ושל מישנהו רמון הן חזרה מדויקת על מבצעי הנפל של אריאל שרון. הן טומנות בחובן את הרע שבכל אחד מכישלונות שרון. כי מהו הלוז של התוכניות כולן, גם אם הן מוצגות בואריאציות שונות ומשונות? הקמת מדינה פלסטינית "נקיה" מכל נוכחות ישראלית (אזרחית כביטחונית) על שטח רציף המשתרע על פני כמעט כל יהודה ושומרון – בדיוק כמו בעזה; אך כדי למנוע, כביכול,  את הנזקים הקשים שהביאה עלינו המדינה העזתית – תדאג ישראל לקיום שלטונו של מחמוד עבאס, בין אם זה רצון הפלסטינים ובין אם לאו – בדיוק כמו בלבנון.

מחמוד עבאס הוא כמובן האיש שחיבר עבודת דוקטורט על "הקשר הסודי בין הנאציזם לציונות", האיש שהיה מעורב עד צוואר ברצח הספורטאים הישראלים במינכן, האיש שהבטיח לפליטים בלבנון שיחזרו לבתיהם בישראל גופא. אך נניח לכל אלה. נניח שמחמוד עבאס הפך חובב ציון.

נסיגה ישראלית ממרבית שטחי יהודה ושומרון – והקמת מדינה פלסטינית בהם, תביא בהכרח את אותן התוצאות הרות האסון מבחינה אסטרטגית שהנסיגה מחבל עזה המיטה עלינו. את זה מבינים היטב גם אולמרט ורמון. בהעדר יישובים ישראלים ושליטה צה"לית בשטח, השתלטותו של החאמס היא עניין של זמן בלבד. הבדיה המופצת כאילו עזה היא חמאסית אך יו"ש אינה כזו – עומדת בסתירה גמורה לעובדות.

בבחירות האזוריות האחרונות לפרלמנט הפלסטיני – אותן הבחירות שהעלו את הנייה לשלטון – זכה החאמס ב-30 מושבים ביהודה ושומרון, ואילו הפתח קיבל בהן 12 מנדטים בלבד. בחברון, למשל, זכה החמאס בכל תשעת המושבים; ברמאללה – בה מצויים כל סמלי השלטון הפלסטיני – ניצח החאמס 4-1. וברמה המוניציפאלית, אפילו בעיירה בידיה על כביש חוצה שומרון הישן, בירת הריהוט של הצרכן הישראלי בעידן של טרום-איקיאה, שולט ראש עיר של החאמס.

על כן, ברור שללא התערבות ישראלית, ימיו של שלטון מחמוד עבאס וחבורתו במדינה הפלסטינית – אם חלילה תקום – ספורים. כדי למנוע את השתלטות החאמס עליה – יהיה צורך להשתית את שלטונו של עבאס על מה שהשמאל אוהב לכנות ברשעותו "כידוניו של צה"ל". אלא שצה"ל לא יהיה נוכח במדינה הפלסטינית!

כיצד נחזק את מחמוד עבאס כאשר לא נהיה לידו? האם בלשכת הנשיא הפלסטיני יוקצה חדר סודי לרמ"ח חיזוק אבו-מאזן במוסד? או שמא ישראל תיאלץ להשליך כל פעם עוד ועוד נתחי בשר ללועו של האריה הפלסטיני כדי להראות את "השגיו" של נשיאם? ובהעדר יכולת לוותר ויתורים טריטוריאלים (שהרי השטח כבר יהיה בשליטתם) יצטרכו אלה להיות ויתורים בתחום זכות השיבה או ירושלים.

תיחזוקו של שילטון מחמוד עבאס וחבורתו, ללא הימצאות ישראלית – אזרחית וצבאית – בשטח, היא משימה בלתי אפשרית. במוקדם או במאוחר יהיה גורלו האישי של עבאס כשל באשיר ג'ומאייל, וגורל שלטון חבורתו כגורל שלטון הפלנגות הנוצריות בלבנון.

המשנה לראש הממשלה חיים רמון הבין את הבעייתיות שבתוכניות הממשלה ועל כן לאחרונה "שיפר" אותן: בהעדרו של צה"ל, כוחות נאט"ו הן שיחזיקו את עבאס בשלטון. הצעה מסוג זה יכלה להישמע משכנעת –אולי – בעידן של טרום-מלחמת-המפרץ. אמנם קואליציית מדינות החברות בנאט"ו בראשות ארה"ב הצליחו להפיל את סדאם חוסיין מן השלטון בעיראק. הם גם הצליחו להמליך את ג'אלל טלבני כנשיא ואת ג'אווד אל-מליקי כראש ממשלה. אבל האם הקואליציה והשליטים מטעמה מצליחים גם לנווט את ההתרחשויות האלימות בעיראק? בוודאי שלא. וביהודה ושומרון המוטיבציה של הכוחות הזרים תהיה עוד יותר נמוכה, שהרי זו לא תהיה "מלחמת הדגל" של נשיא אמריקאי.

אבל גם את הניסוי הזה עצמו שרמון מציע כבר ביצענו, וגם הוא – מה לעשות – כשל נחרצות. כח רב-לאומי מורכב מחיילים מ-3 חברות בכירות בנאט"ו נחת בביירות באוגוסט 1982. ארבעה-עשר חודשים מאוחר יותר ספג הכח 299 הרוגים בפיצוץ שתי מכוניות תופת בבירה הלבנונית. עברו עוד חמישה חודשים והחייל הזר האחרון עזב את לבנון בבושת-פנים.

לאחר ניסיונות לבנון ועזה ברור לחלוטין שנסיגה משטחי יהודה ושומרון מתוך תקווה שבמדינה הפלסטינית ישלוט נשיא אוהד היא אשליה אובדנית. אם כך חלילה ייעשה, את תפקיד שדרות ימלאו כפר-סבא ועפולה, ובמקום המתקן האסטרטגי דרומית לאשקלון (שאת שמו אוסרת הצנזורה להזכיר) יופגזו המטוסים הממריאים מנתב"ג. תוצאת הניסוי לא תשתנה.