טוב לנו, חיוני להם
סימון מוצרים שמקורם ביהודה ושומרון, כמו זה עליו החליט באחרונה משרד התעשייה והמסחר של דרום אפריקה, הוא פרי של צביעות ובורות. סימון המוצרים פוגע במפעלים, המעסיקים את אותם ערבים, שבשם ההזדהות עמם פועלים המחרימים. מי שמבקש לקדם באמת את השלום, עליו לפעול להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי בין הצדדים. בישעמדה השבת – עובדות על התעשייה ביהודה ושומרון, תעשייה שטובה לנו אבל חיונית להם.
"אין לנו בעיה לעבוד אצל יהודי, העיקר לעבוד", אמר השבוע יאסר לכתב "ידיעות אחרונות" עקיבא נוביק. יאסר הוא מלגזן במפעל "ליפסקי" באזור התעשייה ברקן, אחד מכמה עשרות עובדים ערבים מהכפרים כיף אל חארס וסלפית, הסמוכים לברקן, המועסקים לצד כמה עשרות יהודים באותו מפעל פלסטיק. "המפעל הזה מתנהג איתנו מאה אחוז ואנחנו משתדלים לתת כמה שאנחנו יכולים", מוסיף יאסר. בעל המפעל,
שיתוף הפעולה הכלכלי הזה הוא מציאות יומיומית ברחבי יהודה ושומרון. באזור ישנם 14 אזורי תעשייה ומפעלי חקלאות, הכוללים כ-800 מפעלים ועסקים. למעלה מ-17 אלף
על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, עובדים אלה משתכרים בסכום הגבוה פי שניים או שלושה מהמשכורת הממוצעת בשוק התעסוקה הפלסטיני וזוכים, בהתאם לחוקי מדינת ישראל, לתנאים סוציאליים מלאים. מעסיקים שניסו בעבר להתחמק ממתן תנאים אלה לעובדיהם הערבים, הועמדו לדין בבתי משפט ישראליים וחויבו לשלם כחוק.
בהתחשב במבנה החברה הערבית, המבוסס על משפחות רחבות ('חמולות'), ניתן להניח כי כל עובד שכזה מפרנס סדר גודל של שלוש משפחות הקרובות לו. בהתחשב בגודל המשפחה הממוצעת, ניתן לשער כי סביב הערבים פועלי התעשיות ביו"ש מרוכזים מעל ל-100,000 איש התלויים בהם מבחינה כלכלית.
מלבד זאת, סביב אזורי תעשייה אלו פורחת תעשייה משנית של הסעות, הובלה, אספקה, ציוד ושירותים המהווה מעגל שני של אוכלוסייה רחבה מאוד המתפרנסת משירותים אלה.
בצירוף הדיווחים האחרונים על קריסתם הכלכלית של מנגנוני הרשות, עובדות אלה מעצימות את חשיבותה של תעשיית יו"ש עבור הערבים עצמם. כפי שקבע לאחרונה פיראס ראאד, נציג הקוורטט: "אני אתפרץ לדלת פתוחה אם אזכיר ששיתוף פעולה בין הכלכלה הגדולה והמפותחת של ישראל, שמביאה ידע, יכולות מעבר וקשר עם שווקים חיצוניים, לבין הכלכלה הפלסטינית הקטנה, שמציעה כוח עבודה איכותי וזול - הוא טוב מאוד לשני הצדדים"
מלבד הצדדים המוסריים והחוקיים של קריאה לחרם, כל קריאה כזו נגד מפעלי ההתנחלויות פוגעת בראש ובראשונה בערבים תושבי האזור. בעוד שהעובדים היהודים על פי רוב ימצאו תעסוקה במקומות אחרים בארץ, הערבים המקומיים יוותרו ללא משען וללא סעד בסיסי.
הסברנו למה חרם על מוצרי ההתנחלויות נובע מבורות. אך הוא נובע גם מצביעות גדולה, אחרת איך אפשר להסביר את שתיקתם של ארגוני זכויות האדם נגד הפגיעה בכל כך הרבה פועלים, יהודים וערבים כאחד, על ידי מדינות שסבלו בעצמן בעבר מפגיעה אנושה במגזרים שלמים?
