פנקס שירות

מדי פעם בפעם מתפרסם באחד מכלי התקשורת וידוי מרגש שכתב חייל מילואים (פעיל שמאל קיצוני בדר"כ) ובו עיקרי מסקנותיו מפעולות הריגול שערך אחר האויב – ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון. גם השבוע הופיע במדור הדעות של אתר Ynet טור שכתב חייל מילואים לאחר שירותו באזור, תחת הכותרת "מי באמת סובל ביהודה ושומרון? לקחי המילואים". אך הפעם עם רשמים שונים לגמרי. יניב בלומנפלד, בן 25 מהמרכז, בוגר חטיבת הצנחנים, ביקר ביו"ש ואת מסקנותיו תוכלו לקרוא במדור ישעמדה לשבוע זה. שווה הצצה.

"בשבוע שעבר חזרתי משירות מילואים בן חודש ביהודה ושומרון, השירות הראשון בשטחים מאז שירות החובה. אין ספק שדברים נראים אחרת כשאתה בוגר בכמה שנים טובות. סיטואציות מתבהרות, מסקנות חדשות צצות. תשכחו מכל מה שסיפרו לכם: מחסומים, שליטה, השפלה, אפרטהייד? לא אצלנו. אני פגשתי במציאות אחרת, ואלו הם רשמיי.

כל אדם רשאי להזדעזע ממשהו אחר בהתאם לתפישתו, מוסריותו, ערכיו והשקפת עולמו. יש שרואים פשע מוסרי בסיור צבאי שעוצר פלסטיני לבדיקה ביטחונית ומזדעזעים עד עמקי נשמתם. אני בחרתי להזדעזע מדברים אחרים.

הזדעזעתי להבין שיש ישראלים שמנהלים שגרת חיים בצל איום תמידי על חייהם. הזדעזעתי כשהבנתי שיישוב יהודי חייב להיות מוקף גדר על מנת שיושביו לא יישחטו. לפתע הבנתי עד כמה מזעזעת עצם העובדה שאני שוכב בבוץ במארב ליד יישוב יהודי בערב החג, רק כדי למנוע רצח של יהודים על ידי אוכלוסייה מקומית, וכמובן שערב החג זה ממש אחלה של תאריך עבור ארגוני המחבלים כדי להכניס עוד קצת ליהודים.

הזדעזעתי מכך שאסור ליהודים לטייל בוואדי שמתחת ליישוב שלהם, שאסור להם להיכנס לכפרים שסובבים אותם כי לא ייצאו משם בחיים, שתנועתם מוגבלת, שבשעות מסוימות אסור לצאת מחוץ ליישוב, שיש עליהם איום תמידי של סקילה, ירי ולינץ'.

במשך שנים משקרים לנו שנוכחותנו שם מהווה מכשול לשלום, מוצאים כל מיני תירוצים שונים ומשונים לטרור הרצחני. לא מספרים לנו שטבחו ביישוב היהודי בחברון ב-1929, 38 שנים לפני כיבוש יהודה ושומרון, שבין שנת 49' למבצע קדש נרצחו בפעולות טרור "פלסטיניות" יותר מ-300 יהודים, אזרחים. אף אחד לא מספר לנו שאש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) הוקם עוד ב-64', שלוש שנים לפני שיהודה ושומרון נכבשה בפיקודו של הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל. כל שטח שנמסר לפלסטינים עד היום שימש ליצירת תשתיות טרור, והדוגמה האחרונה, פינוי גוש קטיף, ממחישה לנו זאת בצורה החדה והברורה ביותר.

הפלסטינים אינם שואבים את השנאה שלהם לישראל בגלל החייל במחסום. זו דעתי, כמובן. את השנאה הם קולטים משידורי הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית וחמאס, בהם היהודים מושווים לקופים ולחזירים, לבני מוות. את השנאה הם שואבים מההסתה במסגדים, בבתי הספר, מתמונות השהידים שמקשטות כל קיר וכיכר ברחבי הערים ביהודה ושומרון. הם שואבים את המוטיבציה לשנוא מגיבורי התרבות הפלסטינית, מרואן ברגותי, ורב-המרצחים יאסר ערפאת. הם מקבלים השראה ממחבלים שנקראו על שמם כיכרות ואצטדיוני כדורגל, שנים של הסתה ודה-הומניזציה לישראל עושים את שלהם.

לצערי, הבנתי שהמשוואה ברורה ופשוטה: ללא נוכחותנו שם, נהיה עדים לטבח המוני של יהודים בידי ערבים, כך שפרעות תרפ"ט ייראו לנו כמשחק ילדים. אין ספק שחיילי צה"ל עומדים במצבים מורכבים ומסובכים בזמן השירות בשטחים. אני וחבריי, שנקראנו לשרת בשטחים, לא הגענו כדי לראות דם חלילה, להשפיל או לרמוס את כבודם של הפלסטינים. ההיפך הוא הנכון. כולנו חונכנו על ערכי הציונות, הסובלנות והכמיהה לשלום, ללא הבדל בין ימין ושמאל.

גם אם נעזוב לרגע בצד את הוויכוח הפוליטי, אני מרגיש גאה לשרת ביהודה ושומרון, גאה שבזכותי ובזכות חבריי למילואים, תושבים חגגו את ליל הסדר בבטחה מבלי שירצחו אותם, גאה שבמחסום מנעתי מסכינאי או חגורת נפץ לעבור לתוך תחומי הקו הירוק, גאה שמנעתי בנוכחותי זריקת סלעים על מכוניות של יהודים. גאה שביצעתי את המשימות הללו ומנעתי רצח ופגיעה בחיי אדם."

יניב בלומנפלד, בן 25 מאזור המרכז, בוגר צנחנים