מי הבוס?

ב-ו' בניסן תשל"ג (1973) התכנסה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר לישיבה מן המניין. הייתה זו ישיבה מותחת במיוחד, שכן מספר שרים התכוונו להעמיד במסגרתה להצבעה הצעות שונות המבקשות לצמצם ואף לבטל את ההחלטה שהתקבלה שש שנים קודם לכן, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, האוסרת על ביצוע עסקאות בין ישראלים לערבים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. ההחלטה, שניתנה בצו האלוף חיים הרצוג, מפקד אזור יהודה ושומרון, ב-18 ביוני 1967, קבעה ש"אין לבצע עסקה במקרקעין, אלא ברישיון של רשות מוסמכת" וכי האיסור נוגע לכל פעולה כלכלית, במזומן או שלא במזומן, בתמורה או שלא בתמורה. העונש המרבי למפרי הצו: 1,500 דינר קנס וחמש שנות מאסר.

בידיעה שפורסמה אז בעיתון "דבר", נכתב כי "שר הביטחון משה דיין אינו משלים עם המצב הקיים" וכי לדעתו יש להתיר רכישות פרטיות של קרקעות ביש"ע ולאשר אותן ע"י רשות ממשלתית. שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, התכוון להציע שחברה ציבורית היא שתוכל לבצע עסקאות רכישת קרקע, ושר הדתות זרח ורהפטיג ביקש להתיר לכל מי שירצה בכך לרכוש קרקע, ללא הגבלה. אך אף אחת מההצעות לא הועלתה להצבעה, לבקשתה של ראש הממשלה מאיר. זאת, עפ"י העיתון, על אף שבישיבת הממשלה שהתקיימה שבועיים לפני כן, הסתמנה הסכמה כללית לתמוך בהצעת השר שפירא. מיותר לציין כי הצעות אלו לא הועלו על שולחן הממשלה גם בישיבות הבאות.

על המהלך הזה הגיב אז בחריפות "החוג לשלמות הארץ" במפלגת העבודה (שיחד עם מפ"ם הקימה את המערך – מפלגת השלטון שמטעמה כיהנו גולדה מאיר, משה דיין ויעקב שמשון שפירא): "החוג תובע לאשר מחדש את הגישה בדבר זכותנו על ארץ ישראל ולהגביר את ההתנחלות הכפרית והעירונית בכל אזורי הארץ". ח"כ דוד קורן מהמערך אמר כי "אם נועדה ההחלטה למנוע רכישת קרקעות הרי היא כאילו באה לרתום את עצמנו מחדש לחוק הקרקעות של המנדט". חבר הכנסת מנחם בגין, אז יו"ר האופוזיציה, אמר כי החלטת הממשלה להשאיר על כנו את האיסור הקיים, כמוה כפרסום "ספר לבן" חדש, פרי עטה של הממשלה בירושלים.

בשנים שחלפו מאז, הקימה ממשלת ישראל המוני יישובים, גדולים וקטנים, ברחבי יהודה ושומרון. בעידודה, הגיעו להתיישב במרחב כ-350 אלף ישראלים ובהחלטתה למעלה מ-90 אחוז מהאוכלוסייה הערבית באזור עברה מחיים תחת שלטון צבאי לחיים תחת שלטון עצמי אוטונומי.

אך הספר הלבן החדש עוד חי ובועט, בחסות ממשלת ישראל.

ב-ו' בניסן תשע"ב, 39 שנה בדיוק לאחר אותה ישיבת ממשלה, נכנסה קבוצת ישראלים חדורי ציונות ואהבת ארץ ישראל אל בית בחברון, אשר רכשה כדת וכדין, אך במקום לשמוח על גאולתה של עוד חלקה קטנה בחברון, אשר מעוצמותיה ההיסטוריות יונק עם ישראל את חירותו העכשווית, נאלצים יהודים לשוב ולהיאבק באותו צו, באותו ספר לבן, המשמש כלי בידי המבקשים להפריע למימוש זכותנו על הארץ.

אותו תאריך, אותה החלטה בזויה, עם הבדל אחד קטן וחשוב.

בתשל"ג הייתה זו ראש הממשלה אשר כפתה את עמדתה על שר הביטחון שלה, אך בתשע"ב שר הביטחון הוא שמקבל החלטות מדיניות תוך התעלמות מוחלטת מעמדת הממשלה, ובעיקר מעמדת ראש הממשלה.

על ראש הממשלה לפעול מיד נגד הצו המפלה והלא מוסרי הזה, אך עליו גם לעשות סדר בממשלתו, ולעצור את הניצול הפוליטי הציני שעושה אהוד ברק, שר בכיר בממשלתו, למען קידום האג'נדה שלו. ודאי כשמדובר בשנת בחירות ועוד יותר מכך כשמדובר באג'נדה שמאחוריה עומדת אחת המפלגות הקטנות ביותר בכנסת.